ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וארא
פרשה נוכחית: בא
פרשה הבאה: בשלח
 


בצדק ובאמונה תעשה לך מלחמה

הרב עזריאל אריאל

משא ומתן מייגע מתנהל בין יפתח לבין מלך בני עמון. הצבא העמוני ערוך להתקפה על הגלעד. מולו נערך צבאו הקטן של יפתח. ואז נפתחות שיחות שלום. תביעתו של מלך בני עמון - פשוטה וחד-משמעית: "שטחים תמורת שלום". בני עמון דורשים צדק. "כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום". יפתח לא מזדרז לוותר, והוא שולח משלחת נוספת לשיחות עם העמונים, ופותח במסקנה: "לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון". לא נכון. לא גזלנו מכם דבר. ואז פותח הוא בסיפור ארוך ורב טיעונים המבסס את מסקנתו:
א. לא כבשנו שום דבר מיד עמון ומואב, אלא מיד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן. (אמנם סיחון כבש את השטחים הללו ממואב, אולם בכך פקעה זכותם של המואבים עליהם. "עמון ומואב טהרו בסיחון").
ב. לא יזמנו את המלחמה. הותקפנו על ידי סיחון. מלחמתנו, מלחמת מגן היתה. לאור זאת, יש לנו זכות מלאה על השטחים שנכבשו בה. (אגב, בני גלעד, מחצי שבט המנשה, ישבו בכלל צפונית לאזור המריבה, שהיה בנחלת שבט גד).
ג. קיבלנו את הארץ הזאת מידי הקב"ה. תביעתכם עליה היא קריאת תגר על רצון ה'. "ה' א-להי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו?!".
ד. הדורות הקודמים של המואבים לא ראו את עצמם כבעלים על השטחים הללו, למן בלק מלך מואב ועד לדור הנוכחי, כולל תקופות בהן היה למואב כוח צבאי לתבוע אותם. התיישנות של שלוש מאות שנה מוכיחה את הטענה הזאת במלואה. (אגב, גם כעת המואבים שותקים. מי שתובע את אזורי המריבה בשמם הם בני דודיהם, העמונים; והדבר אומר: דרשני...).
ה. האיום העמוני הנוכחי איננו מוסרי ואיננו אלא תוקפנות פרועה. "ואנוכי לא חטאתי לך ואתה עושה אתי רעה להילחם בי". טענת הצדק העמונית נגועה בחוסר תום לב באופן בוטה, ואיננה אלא תירוץ לפתיחה במלחמה שמניעיה אחרים לחלוטין. ויפתח מוסיף כי הוא כה בטוח בצדקתו, עד שהוא מוכן להעמיד אותה במבחן משפטי: "ישפוט ה' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון".
כצפוי, דברים אלו לא שכנעו את מלך בני עמון. יפתח לא ממתין למתקפה העמונית, אלא מדלג במהירות ממקום למקום תוך הטעיה של המודיעין העמוני בדבר כוונותיו, מעביר את המלחמה אל שטחו של האויב ומשיג הכרעה מהירה.

מסתבר אם כן, שיפתח לא השלה את עצמו ולא חשב שיהיה בכוחה של הדיפלומטיה לפתור את המשבר. גם לא היתה לו כוונה להיכנס למו"מ על השטחים השנויים במחלוקת, שכן נחלת ה' איננה נושא למקח וממכר פוליטי. נראה כי מטרתה העיקרית של "משלחת השלום" הישראלית, מלבד הציות לציווי התורה "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום", היתה בעיקר פנימית. נאומו של יפתח, כוון לאוזניים ישראליות, ושלושה מסרים מרכזיים יש לו לבני עמו:
א. להבהיר לעם ש"שאלת השטחים" איננה אלא תירוץ קלוש לתוקפנות העמונית.
ב. לשכנע את העם בצדקת הדרך. מלחמתנו לא באה להחזיק באדמות גזולות, אלא להמשיך ולממש את מה ששייך לנו בצדק גמור.
ג. להבהיר כי המלחמה, מלחמת ה' היא - על המתנה הא-להית ועל צדקתו של המשפט הא-להי.
עמדה זו מעמידה את בני גלעד ואת יפתח העומד בראשם בתודעה אמונית, מוסרית וקיומית ראויה. מתוך כך שרתה על יפתח רוח ה' להילחם, וה' נתן את בני עמון בידו.
כל קשר בין דיון זה לבין הטיעונים העולים בפרשת מגרון ובתי עפרה - כמובן, מקרי בהחלט...


תגיות: כיבוש | יפתח



מאמרים נוספים מעלון פרשת חוקת תשס"ח:
וישב ממנו שבי - הרב דב ביגון
עשרת עקרונות המפלגה - הרב שלמה אבינר
זהירות! חוף רחצה מסוכן! - הרב אלישע אבינר
זאת חוקת התורה - הרב ארלה הראל

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: