ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: נשא
פרשה נוכחית: בהעלותך
פרשה הבאה: שלח לך
 


שיירות פרצו בדרך אל העיר

הרב אייל ורד

כל שנה , סמוך ונראה ליום העצמאות, ועד יום ירושלים, הלב מחסיר פעימה בדרך לירושלים.
המשוריינים הפזורים בדרך, אותם משוריינים הדוממים כל השנה, צבועים בצבע החאקי שלהם, מסודרים בשורה ישרה, בטור על לוח בטון, שותקים ודוממים, כחיילים במסדר ממנו 'שחרר רק המוות'
לפני שהחלו העבודות להרחבת הדרך לירושלים, על יד כל משוריין היה סלע, ועליו היה חקוק תאריך.
ג אייר תש"ח, ז שבט תש"ח. התאריכים של השיירות המנסות לפרוץ את המצור על ירושלים, בדרך המתפתלת של באב אל וואד, במקומות בהם נותרו המשוריינים מנוקבים מכדורי האויב הערבי, ודם בחורינו מכתים את הפלדה הלוהטת. והמילים מהדהדות, באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו, שיירות פרצו בדרך אל העיר'.
בדמייך חיי.
כעת, הסלעים הוזזו, אני מקווה שמישהו שמר עליהם, ועוד יחזירו אותם למקומם אחרי סיום העבודות.
אך נוהג אחד נשאר.
סמוך ונראה ליום העצמאות, נמתחים דגלי ישראל חדשים על המשוריינים . על כל משוריין - דגל.
המשוריינים הללו שלא זכו להגיע לירושלים, כי נשארו מדממים על הדרך, זוכים להיות שותפים אף הם בשמחת הקמת מדינת ישראל. לא שכחו אותם. הם אלו שנתנו למדינת ישראל את ירושלים, ופרצו את המצור בדם ליבם.
והמשוריינים הללו הדוממים, עם הדגל המתוח עליהם עוררו בי תמיד תחושה של יראה, כבוד, רצון לעמוד ולהצדיע. יש בהם גם ניגוד עז. הדגל הכחול לבן, יחד עם החאקי. הדגל שבדרך כלל מתנפנף לו ברוח מצויה ואינה מצויה, שמח ובוטח, נמתח כאן וגם הוא נאלץ לעמוד דום מפני כבודם של המשוריינים, ומפני כבודם של אלו הדוממים השוכבים בקברים בבית העלמין הצבאי בקריית ענבים, ובירושלים.
כך מתוחים הדגלים מיום העצמאות ועד יום ירושלים. מזכירים לכל העוברים בדרך ירושלימה, נחפזים לענייניהם, בזכות מי ניתן לעבור כאן בדרך הזו, ומי נשאר בה לנצח, כדי שאנו נוכל להגיע לעיר הנצח.
אך השנה, נפערו עיני בתדהמה, והייתי כלא מאמין למראה עיני, סופר שוב ושוב ולא מוצא מנוח, והלב גואה משמחה.
כי זה כבר למעלה משנה שמשוריינים אחרים פוקדים את הרי ירושלים ואת באב אל וואד הלא הוא שער הגיא, ומרחיבים את הדרך לשלושה מסלולים, גשרים ומנהרות, וביטל עיקולים, סיום משוער יוני 2017.
בכל יום תוואי הדרך משתנה. בכל יום נעקרים הרים ונטחנים זה בזה כפשוטו ממש, נהפכים למצע חצץ ההופך לדרך עצמה. אבן ירושלמית לא תסכים להיות שום דבר אחר חוץ מאבן בדרך לירושלים. ומכיוון שאבני ירושלים ענוותניות הן, אין הן מוחות כלל וכלל על הפיכתם מסלע איתן לאבן חצץ קטנה. העיקר שזה בדרך לירושלים.
והכלים - כלים מכלים שונים. שופלים ובאגרים, ודחפורי ענק, ומשאיות, ומקדחי ענק, עולים על הרי ירושלים באיטיות ומתחילים לטחון ולהרחיב ולקדוח. שלשה נתיבים לירושלים. מה שמעולם לא היה.
בכל יום העין שלי בוחנת את השינויים. שמח על כל שינוי. מברך את מפלאות הקץ המגולה.
אך ביום שאחרי יום העצמאות - נותרו עיני פעורות.
על כל הכלים התנוסס דגל ישראל. על חלקם - כמה דגלים.
אני ספרתי יותר ממאה כלים ויותר ממאה דגלים. והדגלים הללו לא עומדים היו על מקומם, אלא נעים על ההר, מבקיעים מתוך ענן אבק וסערה, חופרים, נעים, בוקעים, והדגלים מתנוססים, הרוח החמה היוצאת מצינורות הפליטה של הכלים הכבדים מנופפת בהם, צובעת את שוליהם בפיח שחור. אלא שהפעם הפיח הוא פיח בונה, ולא פיח השריפה ההוא של תש"ח.
'עוד פעם משוריינים בדרך לירושלים' אני ממלמל לעצמי. 'שוב פעם' שיירות פרצו בדרך אל העיר'.
שוב משוריינים עם דגל, אך הוא לא מתוח ועומד, אלא נע ומשתולל. חי ופורץ.
ועליהם - התבוננו המשוריינים של תש"ח, עם הדגלים המתוחים. ושניהם התחברו לדגל אחד גדול , דומם ופורץ, בוכה ושוחק, מתוח ומתנופף, קם לתחייה , ואומר לכולנו - בדמייך חיי, בדמייך חיי.


תגיות: יום ירושלים | שחרור ירושלים



מאמרים נוספים מעלון פרשת במדבר התשע"ד:
היחס אל הספרוּת (א) - הרב אלישע אבינר
קראים ורפורמים - הרב דוד לנדאו
מְגִלַּת יִפְתָּח ח' - הרב שלמה אבינר
סמכות מנהיגות (3) - הדסה גהלי
בדרך לירושלים - הרב יוני לביא
מניין הלויים - הרב חנוך בן פזי זצ"ל

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: