ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


ונֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב

הרב אייל ורד

הקביעות המיוחדת של השנה יצרה מצב שאנו נכנסים לחג הפסח לאחר רצף הפרשיות של תזריע מצורע. הם מילאו את עיקר הנפח בימי ניסן לקראת הפסח. בדרך כלל פרשיות אלו נקראות בחודש אייר, אך השנה, בשל השנה המעוברת ובשל עוד כמה קביעויות זכינו לחודש ניסן שבו נקראו הפרשיות הללו.
כמעט מיותר להסביר את הקשר בינן לבין הפסח. חירות הדיבור מופיעה בהן בכל העוצמה והעוז. לא לדבר לשון הרע. בן חורין הוא מי שבסופו של דבר שולט על כוח הדיבור שלו. בני ישראל במצרים סובלים מאִלמות חמורה. אין הם מדברים כמעט. הם נאנקים, נאנחים, משמיעים שוועה או זעקה. אך אין דיבור. הדיבור בגלות. מה יש לדבר. וכשהדיבור כבר יוצא הוא דיבור של טרוניה או לשון הרע.
גם בליל הסדר עצמו לוקח זמן עד שמגיעים אל המגיד. אל היכולת לטהר את הדיבור. ראשית המסע הוא בקדש ורחץ. קדש, הווה אומר - קבע לעצמך יעד כלשהו. חלום, חזון, ומיד אחר כך - רחץ. ללא ברכה. שים לב לפחות לידיים שלך. סוג של סור מרע. עדיין לא מדובר על שליטה באברים פנימיים כמו הלשון הממהרת לרוץ, או הלב החומד, או העיניים הרמות. זה יקרה בשלב מאוחר יותר. כעת מתחילים מרחץ. בהמשך, כשתהליך החרות יתעמק עוד נגיע למגיד, ליכולת לדבר את עולמנו הפנימי בחֵרות. אך זה יקרה בהמשך.
פרשות תזריע מצורע מלמדות אותנו את סוד החרות. בן חורין משתמש בכוח הדיבור על מנת לתאר כלפי חוץ עולם פנימי שקיים בו. לבו של ליל הסדר זהו המגיד, שבו אנחנו מצליחים לספר לעצמנו מי אנחנו באמת. מבפנים החוצה. עם ישראל במצרים שותק. עד מתן תורה אין מה לדבר. וממתן תורה ואילך - בא הציווי המפורש - ודיברת בם. וידבר ה' אל משה לאמור, על מנת שהדברים ייאמרו .

ובכן - הימנעות מלשון הרע. זו ודאי תנועה חרותית של ממש.
אך הזוהר הקדוש לפרשת תזריע מוסיף קומה מפתיעה העתידה לשנות לנו את תפיסת העולם. זו לשונו הקדושה. "וכמה דעונשא דבר נש בהאי בגין מלה בישא כך עונשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל". ובתרגום: כפי שעתיד אדם ליתן את הדין על דברים לא טובים, לשנא בישא שלא היה לו לומר ואמר, כך עתיד אדם ליתן את הדין על מילה טובה שבאה לידו, והיה יכול למלל אותה ולא מילל.
שמעתם?
הזוהר הופך את הקערה. לא רק איסור, שלא לדבר לשון הרע, אלא חיוב לדבר לשון הטוב. לשים אליו לב, לפרט אותו, למלל אותו. כמובן, מטבע הדברים, במקום שמדברים לשון הטוב, שוב אין לשון הרע יכול להיכנס. אך זה רק עניין כמותי. הזוהר מצביע על איכות. התפקיד שלנו הוא להיות דוברי טוב. ולפרט את הטוב הזה. עבד, נתפס ישר לחסרון שהוא מטבע הדברים בולט יותר, ניכר יותר. זועק יותר.
בן חורין מכיר שיש חסרון - אך הוא בוחר לעסוק במה שיש, בטוב, ולפרט אותו. לתת לו מקום ונוכחות. זוהי חרות. זהו הסוד של "מעט טוב" הידוע של רבי נחמן. לקחת מעט טוב ולעסוק בו זה ללכת נגד הזרם של ברירת המחדל הביקורתית הבוחרת להתמקד תמיד במה שאין, במה שחסר, במה שלא טוב.
עם ישראל יוצא ממצרים ואתו מצה.
מהי המצה? שאלה מעניינת.
כי מצד אחד את ליל הסדר אנו פותחים בסוג של תלונה "הא לחמא עניא" - זהו לחם העוני היבש והדל שאכלו אבותינו במצרים.
אך בהתעמק בנו צד החרות, כאשר ליל הסדר הולך ומתקדם, אנחנו כבר מדברים דיבור אחר. דיבור טוב. המצה נהפכת מלחם עוני ללחם חרות. מצה זו על שום מה - על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. על שם החיפזון והאמונה.
אז איזה לחם זה - לחם עוני או לחם חרות?
תלוי במתבונן - אם הפנים את דברי הזוהר הקדוש לחפש את הטוב ולמלל אותו, לומר אותו, לספר אותו.
וכך הולך ומתקדם הלילה הזה, עד שלקראת חצות מגיעים אל הייעוד, אל התכלית, ברך, הלל, נרצה.
הפה רק מברך, רק מהלל, הרצון הולך ומתעלה, הולך ומתקדם, רק דיבורים של טוב נשמעים. שיר השירים נאמר בנעימה. הכול מלא אהבה וגאולה.
בן חורין אמיתי הוא זה שבוחר בטוב. שלא מוותר עליו. שעושה עליו "אילו - דיינו". הטוב מתפרט אצלו לחלקיו השונים והוא יודע להודות על כל חלק בנפרד ועל הכל יחד, כמו ברכת האילנות שאיתה פתחנו את חודש ניסן, ובה אנו מודים על הפרחים והלבלוב, הנאה עדינה ביותר, ולא רק על האכילה והפרי. שזוהי כבר הנאה ברורה יותר. כי גם בפריחה ובריח יש טוב, ואין סיבה שהטוב העדין הזה ייבלע בטוב הדומיננטי ממנו של הטעם. על כל אחד צריך להודות בנפרד. זוהי חירות. זהו דיבור.
הנה כי כן התחברו לנו ברכת האילנות, עם פרשות תזריע מצורע, והזוהר שעליהם יחד עם ליל הסדר עצמו - לבניית קומת חירות אמיתית, שלמה. מלאה. ובעיקר - נוכחת מאוד כאן ועכשיו. החופשי האמיתי הוא לא זה שמשעבד למבול המידע השוטף אותנו, ונהיה חלק מן השוללים והמתלוננים על כל מה שאין.
הנפש הרעבה, שאותיות רעה בקרבה, בתוכה, מתהפכת לנפש מלאה טוב. הרואה את הטוב ושמחה בו ויודעת להלל ולברך עליו.
החופשי האמיתי הוא מי שבוחר לעסוק בטוב, לראות את מה שיש ולהאיר אותו עוד. לתת לו את מקומו הראוי, להאיר פינות אפלות של חמץ והחמצה באורו של נר הרומז על הנשמה, וכשיש אור, ממילא החושך מסתלק, וכשיש טוב, הרע מאבד מתוקפו. המצה הדקה מנצחת את החמץ הנפוח והמלא מעצמו. כי זה סוד האמונה והטוב שכוחו מרובה פי חמש מאות ויותר- אם רק נאמין בו וניתן לו את הכח.

חג שמח וכשר לכם קוראי העלון , יברך ה' אתכם בכל מילי דמיטב, באהבה ואמונה אמן ואמן.


תגיות: חירות | חג הפסח



מאמרים נוספים מעלון פרשת אחרי מות ופסח התשע"ד:
נגאלנו ונבדלנו - הרב דב ביגון
נסיעה לפולין - הרב שלמה אבינר
מהי חירות? (ב) - הרב אלישע אבינר
בואו, נעשה סדר... (ב) - הרב משה פרץ
קשה אבל אפשרי - הרב ערן טמיר
שבת הגדול - הרב דוד לנדאו
והגדת לבנך - הדסה גהלי
יש לנו זמן - הרב חגי לונדין
כוס חמישי והכרזת עצמאותנו - הרב חנוך בן פזי זצ"ל
התייצבו וראו את ישועת ה' - הרב עזריאל אריאל
שיודע לשאול - הרב יוני לביא

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: