ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: לך לך
פרשה נוכחית: וירא
פרשה הבאה: חיי שרה
 


סיפור של גר צדק



ירון אברהם, בחור עדין עם כיפה סרוגה לראשו הוא מוסלמי שנתגייר ולומד במכון מאיר. הוא פותח לנו צוהר קטן אל החיים בעולם המוסלמי הסובב אותנו, וצוהר ענק אל עצמנו כעם מיוחד וחזק בזכות עצמו.
הוא מדבר באופן רהוט, בוטח לגמרי בעצמו, ומגלה את לבו בכנות יוצאת מן הכלל.

- משהו מילדותך.
"נולדתי בלוד למשפחה מוסלמית אדוקה בת שמונה עשרה נפשות. אין לי שום זיכרון טוב מהילדות, רק תמיד היתה לי הרגשה חזקה שאני לא שייך לשם. ידעתי בבירור איפה אני לא רוצה להיות. רק אכזריות, כוחניות ורוע, וכמובן - שנאה תהומית, ליהודים בעיקר. בגיל 11, הייתי מרדן ועשיתי צרות למשפחה. הם רצו כל כך להיפטר ממני אז שלחו אותי לעזה. שם, באחד המסגדים ה'יוקרתיים', של מוסלמים קיצוניים מאל-קעידה, היינו כארבעים תלמידים, למדנו חמישה ימים בשבוע בין חמש בבוקר לאחת עשרה בלילה את הקוראן ואת כל חוקי השריה, וכל סוף שבוע היינו מסתובבים בין המסגדים לשכנע את כל המוסלמים לקבל על עצמם את החוקים. הייתי עילוי, ידעתי את כל הקוראן בעל פה, ולא אפרט אילו התעללויות חטפתי אם לא התנהגתי בדיוק כפי שביקשו..."
- מה בעצם היה האידיאל, מה זה אומר להיות מוסלמי אדוק?
"שנאה למי שכופר באיסלאם. וכופרים נחשבים גם זרמים מוסלמים אחרים שאינם כמוך... המדרגה הכי גבוהה זה להיות שאהיד. ומספיק שאיזה שֵיח תופס ילדים ובמשך שלוש שעות מתאר להם את הגיהנום ואת גן עדן - שכולם ירצו להיות שאהידים... הכופרים הכי גדולים בעיניהם הם היהודים, שתיארו לנו אותם כמו השטן בהתגלמותו. אבל אני ראיתי את החיילים היהודים בעזה (שהיתה אז תחת שלטון ישראלי) הם נראו הפוך ממה שתוארו, נחמדים, רגועים וגם מחייכים...
- הם מאמינים ב'אללה אכבר', מה זה אומר לגבי החיים שלהם, איזה ערך אנושי זה נותן להם?
"שום דבר. אללה הוא אכבר! אבל אנחנו והחיים שלנו בעולם לא שווים כלום. 'אללה' לא מחייב אותך להיות מוסרי, ולא שיהיו לך אילו שהם ערכים בחיים. לא כלום. החיים מבוססים על כוחנות, על איומים והפחדות ולא יותר, וזה בדיוק הפוך ממה שהקב"ה בחיים שלנו כיהודים, שגורם לנו להיות בני אדם עם דרך ארץ, שצריכים להיות מוסריים וישרים יותר ויותר".

ירון לא יכול היה להמשיך לחיות בעזה תחת איומים ועונשים קשים, "זה היה נס שלא הרגו אותי"... וכעבור שנה וחצי הועבר לחברון, להמשיך ללמוד את 'מדעי האיסלם'. שם כבר לא יכול לסבול יותר. הוא היה אמנם עילוי ותלמיד מצטיין, אבל לגמרי לא צייתן. "הם לא הצליחו להשתלט עליי, אז שלחו אותי בחזרה הביתה".
ירון שב הביתה, שוב אל התחושה הקשה, ששם זה ממש לא המקום שלו. שאין לו שום קשר לבני המשפחה שלו, וגם לא לאורח החיים האימתני שלהם, ובערך בגיל 15 אמר לאמו שהוא עוזב את הבית לצמיתות, ושהם לא יראו אותו שוב לעולם.

- לאן היה לך ללכת?
"למקום שהיה בשבילי מכונן להמשך החיים. במשך שבועיים ישנתי בבית הקברות המוסלמי. שם בשקט פתאום הבנתי שאין גדולים ואין קטנים. כולם שוכבים שם בסוף מתחת לאדמה, בדממה... ואני, הרגשתי שם פתאום כמו מלך... ומאז הרגשתי כאילו יש אתי כל הזמן מלאכים שה' מגלגל לי שישמרו עלי".

אחד מהמלאכים האלו הוא פגש באילת לשם ברח. לא היה לו מקום ללון ולאכול, זה היה המפגש הראשון שלו עם יהודים. בחור מהנוער העובד והלומד, שמאלן בדעותיו, ברגישותו הרבה, הביא אותו לביתו, והוא וחברתו לחיים דאגו לכל מחסורו. ובמשך חצי שנה שהה בביתם, (אח"כ הסתבר שהוא עוזר פרלמנטרי של ח"כ ממרץ).
וכך בגיל ש 16 הגיע לתל-אביב. למסגרת של נוער בסיכון.
"בתל אביב אני נפגש עם כל כך הרבה יהודים, והכי חשוב, אני פוגש עולם שבו לא אומרים לי מה לעשות. פתאום אני אדון לעצמי, אני הוא שבוחר לחיות את החיים שלי. אצל המוסלמים אין בחירה. חד משמעית. גם אצל ה"נאורים" שבהם. הרגשתי שאני שייך לפה, וביקשתי להתגייס. ברור שעשו לי קשיים כערבי, אבל אותו בחור מאילת הפעיל את הקשרים עם הח"כ ממרץ, וגייסו אותי לשרת כגשש עם חיילים בדואים."

וכך אחרי שירותו הצבאי, אחרי כמה שנים שעבד וחגג את החירות שלו ונהנה מהעולם החדש, החופשי, אחרי שראה וחווה את ההבדל התהומי בין יהודים לערבים, הרגיש ירון שזה עדיין לא זה, עד שגמלה בלבו ההחלטה להתגייר. הוא ידע שהוא רוצה להשתייך לעם היהודי. מתוך החברה התל-אביבית שלחו אותו לגיור רפורמי.
"הגעתי לשם, מקום כמו כנסייה. גברים ונשים יושבים ומתפללים ביחד... מיד הרגשתי שזה לא זה, זה לא אמיתי, זה לא מה שאני מחפש".
מיד אחר כך ביקש להתגייר במקום אורתודוקסי ברמת גן אך גם שם הרגיש שזה לא מספיק רציני בשבילו.

ואז...
הגיע המפנה המשמעותי בחייו.
"הגעתי למכון מאיר, עדיין לא יהודי. הראשון שקיבל אותי בחיוכים ובמאור פנים היה הרב ביגון, ואחריו כל יתר הרבנים קיבלו אותי כל כך בחמימות. לקח לי רק שלושה ימים להחליט, שזהו, אני נשאר כאן".
- מה בעצם עשה לך המכון?
"בהתחלה התביישתי. לעומת העולם שממנו באתי, פגשתי פה עולם עדין רגיש ומוסרי. הרגשתי איך הרוע יוצא ממני, ומפנה את מקומו לרגשות מעודנים, לטוב לב, לאהבה... הרגשתי טוב טוב איך הקב"ה לקח אותי יד ביד והיה אתי לאורך כל הדרך שעברתי מילדותי. גם הבנתי שכל האגרסיביות שהיתה בי היתה חשובה לי בעבר כדי לשרוד במקום שגדלתי, אך אין לה יותר מקום בחיי.
מכון מאיר היה המקום הנכון, בזמן הנכון, עם האנשים הנכונים שה' עטף אותי בהם. שלא תביני לא נכון, במכון מאיר לא ויתרו לי, לא עשו לי שום הנחות, אבל הם תמיד היו שם בשבילי, והכול באהבה..."
- איך הרגשת אחרי הגיור, ובכלל כבן לעם היהודי?
"יצאתי מהמקווה, והרגשתי בפירוש לידה מחדש. הרגשתי טוהר וניקיון, שאי אפשר להסביר בשום אופן. המעבר מ'אללה אכבר' שבאיסלם לקב"ה היה קצת מורכב, אבל עכשיו אני יודע שאנחנו בניו, שיש קשר ממשי ביני לבינו, וזה משנה הכול. אני מרגיש שה' אתי בכל מקום, ומנהל אתו שיחות נוקבות, בשפה העברית כמובן, שהיא כל כך משמעותית לקשר הזה. הרבה שאלות עדיין מטרידות, אבל אני יכול לשאול וצריך לשאול, ומזה אני מתפתח. הייתי צריך לחוות ולהכיר את המציאות היהודית כדי לרצות בה בכל מאודי. דרך לימודי הקודש והתפילות אני מרגיש את הקדושה והאמונה שלי מתחזקת. אני מרגיש שכל המהפך שלי הוא לא רק צעד פרטי, אלא שיש לי ייעוד שאני צריך למלא, עכשיו, כשאני משתייך לעם ישראל. כל יהודי הוא נשמה ענקית, אך החוזק האמיתי שלנו הוא דווקא כעם מאוחד ומגובש שעושה את רצון ה'.
אנחנו כעם שה' בחר בו, עם כל ההסטוריה העשירה שלנו, צריכים להאמין שיש לנו עוצמות משלנו, שאנחנו עם מוסרי, חזק וצודק. הכל צריך להיות ברור לנו בלי שום ספק, ובלי שום בלבול - שהארץ הזאת היא שלנו, כי ה' נתן אותה לנו, וכמה שנרחיב אותה יותר, כל מי שיחיה כאן תחת שלטוננו יהיה מאושר. כמובן, יש עוד הרבה עבודה כאן, למשל לעצור את ההתבוללות, את נישואי התערובת בארץ, וצריכים לחזק את כל מי שעוסק בזה. אני מאמין שהעם היהודי עוד ייגאל, וישוב לעבר המפואר שלו, ובשביל זה אנחנו צריכים להגביר אהבת חינם".
- עכשיו כבן לעם היהודי, איך אתה יכול להאיר את עינינו עם כל מה שמתרחש סביבנו?
"הערבים בתוכם פנימה, רוצים שעם ישראל ישלוט בהם, הם יודעים שרק כך יהיה להם טוב. אבל הם מפחדים. ויותר מזה הם מבולבלים. הם נלחמים בינם לבין עצמם ומבינים ומעריכים רק את שפת הכוח, זו השפה שלהם. אני מכיר אותם יותר מדי טוב. אלא שיש להם תכונה אחת שכדאי לנו ללמוד מהם וזו העקשנות..."
- ומה יש לך לומר לאנשי השמאל?
"אני אוהב אותם. בזכותם אני כאן. הם יהודים טובים, אבל הם טועים מאוד מאוד בתפיסה שלהם, ואני לא מתווכח אתם כי אני לא רוצה לירוק לבאר ששתיתי מתוכה".

ירון עתיד להתחתן בקרוב, וכשאמרתי שיתכונן כי זה לא פשוט, וצריך לעבוד הרבה לשם נישואין מוצלחים, ענה לי: "אצל החילוניים, חושבים שזה הכי קל, מתחתנים בכיף עם אהבה גדולה... אבל אחר כך הרבה מהם מתגרשים. וכאן, כל כך מכינים אותי לזה, שאני יודע שאחרי כל מה שעברתי, זה יהיה מקום המבחן האמיתי שיוכיח שבאמת הצלחתי..."


תגיות: אוכלוסיה ערבית | גר צדק



מאמרים נוספים מעלון פרשת ויקהל התשע"ד:
הבגד - הרב שלמה אבינר
ספונטאניוּת - הרב אלישע אבינר
"לעשות אותם" - הרב חנוך בן פזי זצ"ל
"הביטוח הלאומי" - הרב דוד לנדאו
תחיית המתים - הרב חגי לונדין
מְשַׁל יוֹתָם - הרב שלמה אבינר
שביתה? - הרב ערן טמיר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: