ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וישלח
פרשה נוכחית: וישב
פרשה הבאה: מקץ
 


כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים

הרב יאיר פרנק

טענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים", יש בה מן האמת, והיא טומנת בתוכה עומק גדול. דווקא משום כך עלינו לבררה ולחקור אל שורשיה, כדי להבחין בין נקודת הטהרה שבה, לבין טומאתה אשר בשוליה.

משימה זו חשובה בייחוד בדור הזה, בו ההכרה על ייחודו ומעלתו של כל אחד ואחת מודגשת מאוד. הרגשתו הפנימית של האדם היא שעליו לפתח ולבטא את האות המיוחדת שלו בתורה, וכל ההכרות וההרגשות שהוא מקבל מן החוץ לא באות אלא על מנת להיות לו לעזר לגלות את שורש נשמתו. מה כאן שורשו בקדושה ויש לאמצו בכל לב, ומה כאן הוא שורש של טומאה וניוול, המשחית את הדרישה לאמת ולחיים של קדושה.

נשוב אל פרשיות התורה, ונראה כי לא רק קורח הוא האומר טענה זו. וממילא בכל מקרה עלינו לבחון (לפי הקשרו ותוצאותיו) - מאיזה מקום בנפש היא מגיעה? מה עומד ומסתתר מאחורי אותן המילים ממש?

על עדת קורח, אותם מאתים וחמישים איש נושאי המחתות, אומרת התורה כי היו - "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם"(!). ואכן, אף הם מתו בחטאם. אולם, בעוד שקורח דתן ואבירם ירדו חיים שאולה, הרי שהם מתו לפני ה', ומהמחתות עשה אלעזר הכהן "צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ". פשוט לכל כי חטא יש כאן, אולם לא כחטאו של קורח עצמו.

אצל קרח הייתה זאת גאווה גדולה, ורצונו העצמי למלכות ושררה. טענת ההשוויה לא היתה אלא דרך וכיסוי כדי להבליט עצמו, ולקרוא תגר על משה ואהרן. גאווה, שבשורשה ביטול הזולת והתנשאות, וכל הפוסל במומו פוסל. אולם, אצל מקריבי המחתות הייתה זאת בקשה שבשורשה דרישת ה' אמיתית. ואמנם, הרמב"ן והראב"ע כותבים כי אותם אנשים לא היו אלא הבכורות, אשר אכן היו לפנים מעובדי המשכן, ונדחו לאחר חטא העגל מפני הלויים. טענתם פשוטה - כל אדם וכל משפחה ראוי לה לעבוד לפני ה', ולא רק שבט ומשפחה נבחרת.

מה הוא אם כן שורש טעותם ?

אכן לכל אחד יש שורש מיוחד בקדושה, ומבחינה זאת יש מקום להשוויה בין כולם, שהרי לכל אחד יש חשיבות וייחוד. אולם, מראשית הבריאה, כ"ש לאחר חטא אדם הראשון וחטא העגל, יש בעולם מדרגות מדרגות. יש מי שהוא בבחינת ראש, ויש מי שהוא בחינת לב, ויש שהוא בבחינת יד או רגל. לכל יש חשיבות, כחלק מהקומה השלמה של האדם הכללי, אך כל אחד צריך לדעת את מקומו, ואת הצורך שלו לקבל ולהיות שותף לכל יתר האברים, שהרי אף להם תפקיד משלהם. ובפרט - קבלה והתבטלות כלפי הנשמות הכלליות המעניקות חיים לכל קומת האדם.

זאת ועוד, על האדם להבחין בין הפוטנציאל הטמון בו (ה'בכוח' שלו), לבין מדרגתו בפועל. פעמים שאדם מרגיש שיש בתוכו דבר מיוחד. אולם עליו לדעת כי נקודה זו עדיין מכוסה וקטנה, יש עליה עוד הרבה קליפות וכיסויים, ועליו יהיה לעמול ולהתפתח טרם תצא לפועל. בדרך אל יעדו, יהיה עליו להיעזר ולקבל מנשמות אחרות. פעמים רבות גאווה אינה אלא 'בכוח' של תכונה וכשרון טובים וראויים, אלא שהאדם לא הוציאם עדיין אל הפועל, ועל כן הוא ממלא את רוחו החסרה בטומאה של גאווה. הוא רוצה למצוא את מקומו, על ידי ביטולם של אחרים. לעומתו, אדם שאכן הוציא לפועל את כשרונו, שוב אין הוא מרגיש צורך בגאווה כלל, ויש בו אך פשטות וענווה.

הבחנה זו קשורה לנקודה עמוקה יותר - האם האדם באמת מבקש קרבת ה' ותיקון העולם, ומתוך זה הוא מבקש לגלות את נשמתו, או שהוא עסוק בעיקר בגילוי זה עצמו. אם כאפשרות האחרונה - גאווה ממש אין כאן, אך גם לא טהרת לב אמיתית. אדם המבקש באמת קרבת ה', ובאמת חפץ בתיקון העולם, שמח הוא בעילוים של כל הבריות, ומוכן לשמוע ולקבל מכל מבקשי ה'. ובפרט, תלמידי חכמים שבדור, שעליהם נאמר - "את ה' א-להיך תירא, לרבות תלמידי חכמים". יודע הוא עד כמה יכול הוא ללמוד מתורתם ומעשיהם.

תלמידי חכמים אמיתיים אלו, אינם חפצים כלל בשררה וכבוד, אלא רק לתת כוח וחיים לכל אחד לגלות את אשר כנוס בלבבו ממש, ומתוך כך לבנות את כל בית ישראל. ואמנם, טענה מעין זו של קרח ועדתו מצאנו שאמַרהּ - משה רבינו עצמו. יהושע בן נון קינא לשלטונו של משה ושבעים זקני ישראל, על אשר התנבאו אלדד ומידד במחנה, וטשטשו בין המדרגות. אולם משה עונה כנגדו מנהמת ליבו - "מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". אכן, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וכל רצונו להיטיב לכל, ולרומם את כל נשמות ישראל.

"... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו לא,ל-לג).


תגיות: מדרגיות | גאווה



מאמרים נוספים מעלון פרשת קורח תשס"ט:
סלולרי - זה לא לשיחה! - הרב שלמה אבינר
להתייחס או להתעלם? - הרב אלישע אבינר
מתמקדים במציאות - הרב ליאור אנגלמן
זוגיות במחלוקת - הדסה גהלי
יומנו של בעל תשובה - הרב יואב מלכא
מחלוקת לא לשם שמים?! - הרב ערן טמיר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: