אחד הפגמים הקשים והעמוקים שתרבות המערב החדירה לעולמנו הינו הדלות הציורית. המכשירים הרבים שממלאים את המרחב הביתי הם מכשירים העוסקים בעיקר בלמלא אותנו בדמיונות הבאים מבחוץ” במקום שהילד ילמד למלא את עולמו הציורי מבפנים” מתוך עצמו. בהתבגרו הוא חסר עולם של כוונות טובות” עולם של יצירתיות מקורית” עד שהחיים נראים חיקויים בעיקר” ללא תחושה של מיוחדות.
האדם נתייחד ביכולתו לצייר. למשל כשאני פוגש אדם שאינני מכיר” אני יכול לראות אותו מבפנים ככל האפשר וליפול פחות למכשול של השיפוטיות מבחוץ. אני יכול לעסוק פחות במה הוא חושב עלי ויותר להתחבר לחוויה של המפגש. היכולת הציורית היא זו שמאפשרת לנו לחיות יותר את החיים ופחות לחשוב על החיים מבחוץ.
האדם צריך לשאול את עצמו: עד כמה אני חי באמת כל שנה” כל יום” כל רגע? עד כמה אני מחובר לגופי” לאוויר המלטף לי את הפנים” לזולתי וכן הלאה. החיבור הולך ופוחת ככל שהאדם מלא בדמיונות שווא” בהשפעות זרות” בפוזות שאינן שייכות לעולמו הפנימי. למשל יש אנשים שסובלים מאי שקט והם חייבים להירדם עם טלוויזיה דלוקה. או האדם מצליח” או אינו מצליח” לחיות בזוגיות טובה” הכול לפי המוכנות שלו לצייר את בןבת הזוג שלו מבפנים בצורה פנימית וחיובית. השעמום” הניתוק מעצמנו” הדמוי העצמי הנמוך” הקושי לעמוד מול חוויה טראומתית הם רק חלק מהתוצאה הכואבת של הדלות הציורית.
העבודה של ההעשרה הציורית פשוטה: סור מרע” כלומר לבטל או להוריד ככל האפשר את כל מה שמזיק” ועשה טוב” לתרגל בתרגולים ידועים של הרפיה ודמיון מודרך לשם פיתוח כוח המדמה.