ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


תפילה מסודרת, כעבודה שבלב

הרב משה פרץ



בפעם הקודמת, נפרדנו במסקנה ברורה, כי התפילה דורשת השקעה של כל אישיותנו, של נפשנו. ללא אותה השקעה יופיע אותו קושי בעבודה שבלב. ננסה לבדוק מתי התחילה ומנַין, אותה ירידה בהתלהבות נפשנו, עד כדי כך ש"אין אנחנו יכולים לבאר אותה בשירה חדשה ולתאר ולפאר את אשר ראתה נפשנו" (חובת התלמידים, מאמר שני, פס' ה, עמ' ריט). והחשוב ביותר, מהי המשמעות ומהו הלקח, לדורנו, הממשיך להתפלל מתוך עבודה תמידית המחפשת את הלב?
הנשר הגדול, הרמב"ם, בהיותו עוסק בהלכות תפילה, פתח אותן בתולדותיהן: "אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה. ואם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו: יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה. והכול היו מתפללים נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, עד עזרא" (משנה תורה, הלכות תפילה פרק א). לפנינו, מונח חלום כל יהודי/ה: להתפלל מתי, כמה ואיפה שהוא רוצה. כך היה ממשה עד עזרא הסופר. נפלא, לא?! טענה מעין זו נשמעת לנו, לעתים קרובות מאד, ולא רק מהצעירים שבתוכנו. תנו לנו להתפלל, כפי שלבנו חפץ? לשם מה הקיבוע הזה?!
ממשיך הרמב"ם בסקירתו ההיסטורית: "כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים; ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש... ומפני זה, כשהיה אחד מהם מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערב עמה לשונות אחרות... וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר (התפילה הידועה לנו)... כדי שיהיו ערוכות בפי הכול, וילמדו אותן במהרה, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה. ומפני עניין זה, תיקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל כדי שיהא כל עניין, ברכה ערוכה בפי העילג." במילים אחרות, גלות עמנו גרמה לאובדן השפה, באופן חלקי או מלא. מציאות זו הפכה את אבותינו לעילגים, עד כדי כך שנעלם כישרון הבעה מסודרת. לכן באו עזרא ובית דינו, וסדרו את העניינים בנוסח משותף, בשפה אחת (עברית). אותו מפעל מתבטא ב"סידור" התפילה, שהפך להיות מילה נרדפת לספר תפילה.
וכאן ממשיכים הצעירים לשאול: ממש, אבל ממש, לא מובן: נכון שהגלות השכיחה מאתנו את לשון הקודש, אולם וכי איננו יודעים להתבטא יותר, להביע את בקשותינו לתיקון מכאובינו החומריים ו/או הרוחניים?! הרי בכל השפות, אדם יכול ומסוגל לתת ביטוי הולם לשאיפותיו?! למה באו חז"ל לסדר לנו את הפה, מה, איך ומתי לומר?! וכמו כן, אותו סידור לא משקם את המצב: כמה אנשים מתפללים מתוך הבנה מילולית או הזדהות עם עומק התוכן, הרי עבור רוב עם ישראל במשך הגלות, עד ימינו, לשון הקודש לא ממש מדברת אליהם? א"כ, מה תיקנו עזרא ובית דינו?! ועוד, הרי גם לפני תקנת עזרא, "אם היה ערל שפתיים, מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה", אם כן איך תשתנה פתאום?
על כך בע"ה בפעם הבאה.



תגיות: הכנה לתפילה | עבודה שבלב



מאמרים נוספים מעלון פרשת תולדות התשע"ד:
הנחש האינטרנטי - הרב שלמה אבינר
סימנים וטביעות עין - הרב דוד לנדאו
מצאנו מים! - הרב אייל ורד
מגילת גדעון - (חֵלֶק ד) - הרב שלמה אבינר
למה זה אנכי? - הרב חנוך בן פזי זצ"ל
חינוך להתמדה - הדסה גהלי

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: