עומר

סיפור לשבת
בשנת הבר מצווה שלי פלא אירע לי” כל השומע ישחק לי: עומר מבקש את קירבתי לא יאמן!!! דומה הדבר כאילו ינקוש איש רם מעלה על דלתו של אדם רש ונקלה יחזר אחריו ויבקש קירבתו. הן נער פשוט אנוכי” נחבא אל הכלים בדרך כלל” כשרונותי אצורים בקירבי כשמן האצור בגופו של זית וצריך לכובדן של קורות בית הבד לפדותו משם. לידתי קשה וקיללת ‘בצער תיוולד’ רובצת עלי כעננה. אין לי דורש ומבקש על פי רוב זולת קומץ מחברותיה של אימי שתחיה המפטירות מידי ראותן אותי: ״בלי עין הרע ילד יפה בלי עין הרע״ ונרגשות בדמע מביכוריה של שירת הטבע הבוסרית שלי שאימי ממציאה להן מאחורי גבי. עומר לעומתי הוא כליל הכשרונות” נערץ על הכול עד שאף יריביו הגלויים והסמויים מדקדקים בהליכות כבודו גם שעה שקנאתם יוקדת ונאכל חצי בשרם אך אין לאל ידם להחריד מלוא הנימה את כסאו עליו תיכון מלכותו מאד . אתלט כדורסלן וכדורגלן מצטיין חריף שכל וחביבן של… כשרונותיו זבים מאליהם בלא עמל” טרם תבוא אליהם המיילדת ויולדו. והנה ״כוכב שבת״ זה” דווקא הוא מבקש להכניסנו למסלול היקפו?!
״מה מצאת בי עומר?!״ שאלתיו בתמיהה גלויה. ״בך אפשר לבטוח יואב אני אוהב את תמימותך” היא מרגיעה אותי. וחוץ מזה כדאי לך להיות במחיצתי אתה יודע” אין דלת שלא תפתח לפניך״. ומאז כמעט ולא זזה ידי מידו” וכספר תורה הקשור בזרועו של מלך הייתי כרוך אחריו. יוצא ונכנס ואני עמו! מסב ואני עמו!. וככל שאני אומר ״פן אפרוץ!” אומר עומר ״כן תפרוץ!”. אותם ימים התקיים בי כפשוטו ״השתחווה למלך וישתחוו לך״. ״הי תראו יואב הולך עם עומר” לא להאמין״” שמעתי משתאים מפעם לפעם שעה שהיינו מהלכים יחדיו בחוצות הקיבוץ. הו! כמה נעמו הדברים לאוזני” כמים צוננים לנפש עייפה. אך תלות קשה התפתחה בי כלפיו. כעבד נרצע בחיק אדונו שאינו חפץ לצאת בשביעית לחופשי” כצל הילכתי לצדו ״אוכל מצדו״ נתחים שמנים של טובות הנאה חברתיות. אך על משכבי בלילות חשתי כי חירותי אבדה. לעיתים כשצפינו יחדיו בהצגות שהועלו מעל בימת אולם התרבות של קיבוצינו היה חוטף מידי את ״משקפת התיאטרון״ הכסופה – מתנת קרובי משפחה מצרפת שאיוו לתתה דווקא לי (כי הזכרתי להם את מייק ברנט אליל הזמר הצרפתי בשפעת שערי החצוי באמצעו כשני גזרי ים סוף)” וכשהעזתי להביע את מורת רוחי בקול ענות חלושה היה מגחך ומבטלני כאבק תחת כפות רגליו. קיבלתי דיני מדמם ודומם. ובלילי ימי ג’ הקיציים מסורת ״יפה מן היפה״ הייתה בקיבוצינו משפחות משפחות היו גודשות את המדשאה התלולה למרגלות מסך הסרטים” יושבים כולם על מצעי שמיכות” אוכלים באווירת פיקניק את ארוחת הערב ותולים עיניהם במסך. ומנהגה של אמי היה לציידנו בכריכים עמוסי רצועות בשר עוף” מלפפון ירוק קלוף וביצים קשות. וכשעלה ריח הבשר באפו של עומר היה חוטף לעיתים מזומנות את הכריך מידי בחסות החשיכה” נוגס בו ברעבתנות ולא מותיר לי ממנו אלא כזרת קטנה. “צר היה כל כך הייתי אז מוכרח” לשבור עולו של אליל זה ולהיחפש אף במחיר אובדן ״זכויותי היתרות״ ושיבה לאלמוניותי המשמימה” כי “טוב לי מדבריות החירות מארמונותיו של עומר”.
אך מאין יבוא עזרי?
יום אחד – בדרך פלאית קרה הדבר” ועומר שלחני מעל פניו בחיפזון ובלא שהות כפרעה המצרי עד שלא הספיק בצקי להחמיץ. הכיצד? מנהג היה בקיבוצנו שידידי נפש כמותנו היו מהלכים יד ביד ועיתים יד איש על כתף רעהו וכל זאת בתום לב ותו לא. והנה חרה הדבר היטב למחנכת כיתתי ובשעת מעשה קראה אותי אליה והטיחה בי: ״השתגעתם! מה זה סדום פה? התנהגותכם מעוררת חשד תפסיקו עם זה מיד!״ כבשתי את צחוקי בעמל רב ויצאתי לחפש את עומר לספר לו את שאירע. מצאתיו יושב כ”מלך בגדוד” עטור “מניין” מנסיכי חברת בני הנעורים התולים עיניהם בו ומצפים למוצא פיו. קראתיו באצבעי המורה ובהעווית פנים של דחיפות. הוא קם מתוכם נורה לעברי כקפיץ ושאל: “מה העניין?” סיפרתי לו בצחוק רם את כל אותו מעשה. להפתעתי שתק עומר” פניו אבלו והחווירו כסיד ההיכל ו”כמי שמתו מוטל לפניו”. נרעש ומפוחד גזר נחרצות והשביעני בכל מיני שבועות שאל לנו להיפגש יותר.
הו! “ברוך שפטרני מאונסו של זה”. מאותו יום ועד שירותנו הצבאי (באותה יחידה) היינו כזרים זה לזה. הו חירותי! חלפו שנים” חזרתי בתשובה” ובבואתי הפנימית החלה משתקפת לעיני” נשמתי החלה מחזרת אחרי” קוראת לי להיכנס להיכלה ולנוח בחיקה. והנה טלפון מעומר. הוא מתחתן ומבקש בכל לשון של בקשה שאהיה עד בחתונתו. תחת חופת כלולותיו” רגע לפני שקידש לו לאשה את בחירת ליבו פנה לרב המקדש ואמר:
“אתה יודע כבוד הרב כשהיינו ילדים אני הייתי הרבי שלו אבל היום אני התלמיד והוא הרבי”” דמעות עמדו בעיני. נפלאות דרכי ה’.

אמונה
הרבה פעמים חוקרים מה היא אמונה. יש ביטוי ‘שקרי'” אפיקורסי” מטריאליסטי: “אמונה היא רגש. מה אתה רוצה ממני? לי אין רגש זה. אמונה היא בירור רגש” לא הגיוני ולא שכלי” היא שייכת לאלה שמאמינים”. לפעמים הם מוכנים לעשות טובה ולתת איזו מחמאה: “טוב לכם מאד שאתם מאמינים” זה נותן חיים. אשרי המאמין” יישר כח” יש ערך עצום לחיים שלכם” אך מה לעשות” לי אין אמונה” איני בא בטענות”. לומר שאמונה היא רגש” זו שטחיות ושקר. אמונה אינה רגש. אם כן” האם היא רציונלית? חס וחלילה! זו הורדת דבר ד’ להגיון של האדם. אמונה אינה רגש ולא שכל. אז היא ריק?! לא! היא יותר מזה! “צדיק באמונתו יחיה”. אמונה היא חיים” וחיים הם כל האדם כולו” כל האמת” וכל המציאות כולה. אמונה היא עליוניות” היא החכמה העליונה” ההכרה היותר עליונה. היא כוללת שכל ורגש יחד בכל תוקפם ובכל בריאותם” אך לא בערבוביה. אמיתיות אמונה” היא שלמות חיים” “כל עצמותי תאמרנה”” חיוניות כוללת שהיא מעל הפרטיות והפירודיות של שכל ורגש. היא שלמות חיים” שלמות אמיתית.
אמונה היא חיים. אמונה היא גם הכרה” הכרת האמת היותר גדולה. את השיבוש שאמונה היא רגש” יש לעקור מן השורש. אמונה היא דבר שבשכל” היא השכל היותר גדול” האמיתי ביותר” שכל אלוהי” דעת אלהים. “דע את אלהי אביך ועבדהו”[1]. השכל המצוי הוא הקטנה של האמונה. האמונה היא השכל במובן הגדול” העליון” האלוהי. היא דעת אלוהים המיוחדת לאדם[2].