סיפור זה” דמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה ומה שמחסיר זה משלים זה” אך רוח הדברים הנה אמת לאמיתה.
אתם ניצבים היום… לעברכם בברית
לבית ספר כדורי השוכן למרגלות הר תבור הגעתי אחרי סיום השישית. בשני בתי ספר ביקרתי באותה שנה ושניהם פסלוני. כלאחר ייאוש שלחוני לכאן” וזכור לטוב מנהל בית הספר שעל אף “תעודת עניותי” המוכתמת בכתמי כישלון כה צורמים קיבלני בזרועות פתוחות” אך בתנאי שאלמד בכתה ט’ שנה נוספת. מילא גם זו לטובה” וכי דבר פעוט הוא להימנות על תלמידי מחזור ל”ז בבית ספר כדורי בו התחנכו כמה וכמה מלוחמי תש”ח” מעצבי תורת הביטחון של מדינת ישראל וקברניטיה? לא חלף ירח ימים ונאספנו ה”אליפים” (תלמידי כיתה ט) לפני שכבת ה”בתניקים” (תלמידי כיתה י). הובהר לנו שקרב ובא יום השבעתנו ונטעם לראשונה מנחת מסורותיו הקדומות של בית ספר ספרטני זה. רעד עבר בין שורותינו ומקום ניתן לדמיוננו לחבוט בנו כבשוטי ברזל ולצייר לנו ציורי בלהות. וכקורא מחשבותינו החל נציגם מטיף עלינו דברי נחמה רכים ככהן דת מסתורית : ״הלילה תזכו להתעבר ברחם רוחו של בית ספר אגדי זה. אינכם הראשונים הנצרפים בכור מצרף זה. שאלו נא לימים ראשונים ויגידו לכם שאין דומה תלמיד כדורי קודם ההשבעה ולאחריה” אז נהפך הוא והיה לאיש אחר…” מה אומר” לא ניחמוני דבריו רק ליבּוּ “אש בנעורת” דימיונותי. לפתע התגלגלה חבורת הבתניקים בפרץ צחוק פרוע” הפחד שניבט מעינינו בידר אותם עד בלי די ואז זימר אחד מהם בהבעת פנים של עונג עילאי זמר ידוע “…וזו היא רק ההתחלה לה… לה…”. מועד ההשבעה נקבע ומאז נטרפה שנת לילי” חלומות בלהה פקדוני ושאבו חלבי ודמי עד שבבקרים כשל כוחי והייתי נרדם על שולחני ולקול נזיפת המורה מרים ראשי מעט מביט בו בהבעת תחינה ונרדם שוב עד שאמר נואש והניחני לנפשי.
יום ההשבעה הגיע. סמוך לשקיעה הובלנו אנוסים וכפופים אל הרפת” סמוך לבור צואת הפרות הדלילה והטובענית. מסדר הבתניקים היה ערוך במקום” מלאי חיוניות וששים אלי קרב להכניסנו בברית. הצטופפנו יחדיו כלהקת פינגוינים קיסריים המתגוננים מפני קור הקוטב הנורא המוצלף בם ברוח עזה. אח! איה חיקה החם והרחמני של אימי שתחיה “לו היתה לצידי” לו היא כאן לו היא כאן הייתי נישא על כפיה….”. חשק קרבתה החל מצייר לעיני את דמותה באיזה מין תואר אצילי מופשט מגוף ודמות הגוף אך קולו הרועם של הבתניק הקיצני מחזיוני. “יומכם הגדול הגיע אליפים… אחרי הערב הגדול הזה שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר אפילו שמותיכם ישתנו..” (כך היה מנהג המקום לכנות שם לכל אחד אשר פי הבתניקים יקובנו) “ריח צואת הפרות מפריע לכם?” נשאלנו. השבנו בשלילה. “אם כן נבדוק מהו קצה גבול היכולת שלכם”. נצטווינו להרים את טפחות העץ הכבדות המכסות את חלל לועו של הבור וכנידונים בצואה רותחת ירדנו אחד אחד אל תוככי הזבל התוסס המצחין והטובעני שהגיע אך מעט למטה מכתפינו. ״דמבו״ החיפאי החל ממרר בבכי חרישי חנוק מעורר רחמים ועורר אף אותנו לאחוז בפלך הבכי. שאגה מסמרת שיער נשמעה “סתמו ת’פה בכיינים” נאלמנו! אחד אחד ירדנו אל הבור המצחין והוכרחנו לצעוק פה אחד “אנחנו אליפים מסריח….” והמבין יבין. מקץ עשר דקות ״עלינו מן הרחצה״. רוח חרישית שנשבה אותה שעה יבשה את הזבל על בגדינו עד שנעשה דוקרני ונוקשה. המומים ומושפלים ניצבנו לפני מענינו ומאליו התנגן בקרבי זמר אהוב מלא כיסופין שהיינו רגילים לשיר בדרכנו הביתה ממחנות הקיץ והטיולים השנתיים: ״הדרך הביתה כל כך רחוקה/הכביש מתפתל ובורח/כנרת שלי את כל כך רחוקה/קרוב לי יותר הירח״
“אחרי!” שאג מי ששאג והחל רץ כאיילה ואנחנו בעקבותיו. מקץ עשרים דקות הגענו סמוך לשער בית הספר מתנשפים כקטר ישן נושן שבע ימים ורוגז. נצטווינו לשכב בשורה ארוכה ארוכה.כעת ״נשחק״ ב”כתרפילר”. כל אחד בתורו יתגלגל על גוף חברו וינחת לצידו וכך נתקדם כקילומטר וחוב קדוש הוא להתגלגל על גוף חברך דווקא. הנה ראובן בן כיתתי ילד בריא בשר קרב אלי” איך אוכל לסבול משקל גופו ואני דק בשר הרי יתפוקקו עצמותי?! ראובן התגלגל כסלע ענק הניתק מצלע הר” קימר את ביטנו “ליחך קלות את גופי וצנח לצידי. “השתדלתי כמה שיכולתי לא להכאיב לך” אמר “ענק עדין” זה .
זה עתה נודע לנו שהלילה נעפיל בדרך המתפתלת אל פסגת הר תבור אצל המנזר עטוף הרזים המזדקר בראשו. עשר בלילה. המסע החל. אור הירח מלוונו” צלליות העצים מוטלות על רקמת אורו העדין כשרוח הלילה החרישית מרצדתם. פסגת ההר נראית כתלויה בשמי שמים. מורך לב התפשט בי מכף רגל ועד ראש “אני לא יכול יותר” יבבתי באוזני הבתניק שהלך לצדי” “כך אתה מבייש את הפירמה הכנרתית״ נזף בי ״תתבייש לך! אם היו יודעים שם בקיבוץ שלך שאתה מתבכיין היו משאירים אותך מחוץ לשער הקיבוץ. יאללה קדימה נמושה” חתם דבריו. וראו זה פלא! בדבריו העיר בי איזו גאווה קולקטיבית סמויה ״דמי הכחול״ החל זורם בעורקי בעוז וננערתי. מעתה כבר נשפתי בעורפו של הבתניק המוביל ויהי לפלא. בשעה אחת אחר חצות היו עומדות רגלינו על פסגת ההר. גדר הקיפה את חצר המנזר עטוף המסתורין ובמרכזה בריכת נוי עגולה ופרחי נימפה צפים על מימיה. בעין החשיכה חמקתי בעד פרצה בגדר קרבתי אל שפת הבריכה והנה קרקעיתה רצופה מטבעות כסף…. נתאוויתי להם” אודה ולא אבוש.
משאית בית הספר הגיעה. סמוך לעלות השחר שבנו לפנימיה” פשטנו בגדינו הצואים ובחלומי אני ניצב מעל נער מפוחד” שוט בידי ואני רודה בו” מי הוא נער הה ומדוע ארדנו? לאלוקים פתרונים!
