סיפור לפרשה- “לא תכרות להם ברית ולא תחנם״

פרשת ואתחנן פרק ז’ פסוק ב’- ״…לא תכרות להם ברית ולא תחנם״

רש”י – ״לא תיתן להם חן: אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה.
דבר אחר לא תיתן להם חניה בארץ״

********************************************

אב התשנ”ד מתקן ״סהרונים״ כלא ״קציעות״

כבר שבעה עשר ימים אני מנהל יומן מילואים על מה שרואות עיני” מקשיב לבי וסוערים רגשותי בחברתם של אסירי המתקן. כולם בני ישמעאל ששנאת ישראל ״כל היום מנגינתם״ ויפה נתקיימה בהם ברכת זקנם ״…והוא יהיה פרא אדם ידו בכל…״” מי באבן מי בסכין מי בירי אש ועופרת. ואנחנו חיילי המילואים של גדוד הנ״מ 946 ז״ל צופים הליכותיהם מבוקר עד בוקר. לעיתים משמרתי בראש המגדל הצופה אל חצרות מגוריהם” ובראשית חודש אב כשחמה חוץ לנרתיקה הם מכונסים באוהליהם” ישובים ישיבה מזרחית ומאזינים לדרשת חכם האוהל המרתיח את דמם ומבעבעו. מיעוטם משוטטים בחצר הפתוחה באפס מעשה” מי בגפו ומי שלוב ידיים עם חברו. כמה מלכודות מאולתרות הניחו בחצר הפתוחה והיה אם נלכדה ציפור בפח זה תיכף היא משופדת” נצלית ונאכלת כחטיף בשרי. וסדרי מעמדותיהם ערוכים להפליא. כל אחד ״חכם המכיר את מקומו״ מי למטה ומי למעלה ״שוער ששירר חייב מיתה ושורר ששיער חייב מיתה״.
לעיתים משמרתי בשער מתקן ״ביקורי המשפחות״” שם מתאחדים לשעה קלה אחת לשבוע נשים צעירות עם בעליהן” אבות ואמהות עם בניהם” תוחבים אצבעות ידיהם בעד הגדר המרושתת” משוועים למגע ומשיחים ביניהם. נטלתי עטי בידי ובלשון שירית נתתי ביטוי לרגשותי העזים בנימה גלויה של רחמים והזדהות עם סבלם של האסירים עד שנתחלף לי כמעט בין אויב לאוהב. עוד רגע קט וכיתתי חרבי לאתים וחניתי למזמרות. ואף דמעה סוררת נתלשה מעיני” ניתכה על חלקת הכתוב ולחלוחיתה טשטשה כמה מאותיות השיר. לא נתקררה דעתי עד שכתבתי כעשרה בתים מרובעי שורות” וכיוון שעיוורַני שוחד זה של דמעות כבר לא עלה בידי להבדיל בין קודש לחול” בין ישראל לעמים ובין ישמעאל לישראל… רגש אוניברסלי מוקצן וגס גָאה בקרבי ואיים להטביעני בתוכו. הו! קארל גוסטב יונג אילו היית רואני בקלקלתי זו ודאי היית מתמוגג לנוכח פרץ ה״ארכי טיפ״ האוניברסלי שהשתלט עלי. וכאילו אין די בכל אלה הקיצני הסמל הפלוגתי משרעפי וזירזני למשימה חדשה! מחיל אל חיל! והפעם ללוות לבית החולים סורוקה אסיר שפצע מוגלתי נורא צימח בגרונו והוא מתפתל בייסורים שאין להם קצבה. עזוק בידיו ורגליו נסענו לשם. לאחר בדיקות ראשוניות אושפז ״לטיף״ בחדר מבודד כשרגליו מוגשות לנחושתיים” קשור לכרעי המיטה. ישבתי לצדו” נשקי בידי ושתי עיני ממוקדות בו. גניחותיו העולות מגרונו הדלוק מעוררות רחמי. מקץ שעתיים חטפתו שינה. הבטתי בו! עיניו הירוקות ושיערו המקורזל שיוו לו איזו הילה של גיבור ערבי עשוי ללא חת ״מה נאה גוי זה״” חשבתי לעצמי ותיכף שלפתי מחברתי וכתבתי שיר שתוכו רצוף ״חן וחניה״ על לטיף זה” הערבי הגא. מביט בו וכותב מביט וכותב. הנה הוא פוקח עיניו ושב לגנוח ולמלמל: ״מיא מיא״ חיבתי קלקלה את השורה ורצתי להבהיל לו מים עם נשקי מניחו בגפו” קרבתי את הכוס לפיו במאור פנים כאומר: ״שתה לטיף שתה וגם לנשמתך אשקה״ הוא הרים ראשו מעט וגמע מן המים בשקיקה מאופקת כדי לא לעורר כאביו” אחר כך צנח ראשו אל הכר ובהה בתקרת החדר רגעים ארוכים אז נעץ בי עיניו ולחש לעברי ברוב כוונה כמייחד ייחודים: האל יברך אותך” האל יברך אותך… וקולו הולך ושוקע אל תוך גרונו…. עד שנאלם.
תמה המשמרת חברי בא להחליפני” לחצתי ידו של לטיף ופניתי ללכת….
בשעת מנוחתי התפניתי לקרוא פרשת ואתחנן ודברי רש”י הלמו ברקותי :
“…לא תכרות להם ברית ולא תחנם״.
״לא תיתן להם חן. אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה! דבר אחר” לא תיתן להם חניה בארץ!…