ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: לך לך
פרשה נוכחית: וירא
פרשה הבאה: חיי שרה
 


כלים שלובים

הרב חנוך בן פזי זצ"ל

הקדושה והטומאה מצרניות זו לזו. כגודל הקדושה כן עצמת הטומאה שכנגד. פעולתן ככלים שלובים. כדברי חז"ל: ככל שאדם גדול (וטהור) מחברו יצרו (וטומאתו) גדול הימנו.
פרשתנו פותחת בכותרת כוללנית, "זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה" (יט' א') ובהמשך (יט' יד') "זאת התורה, אדם כי ימות באוהל", בעוד שנושא הפרשה הוא, הטהרה מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה.
וכך שואל האוה"ח הקדוש, "צריך לדעת למה כינה למצווה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת החוקה, או זו חוקת הטומאה, או הטהרה, כדרך אמרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב' מג')".
אומר אוה"ח הקדוש: ושמא תאמר כי אדם הלומד תורה, חייב לטהר עצמו מטומאה טרם עיסוקו בתורה, כבר ר' יהודה בן בתירא שלל זאת באומרו: אדרבה, אין דברי תורה מקבלים טומאה (עיין ברכות כב' א'). כי דברי תורה נמשלו לאש. 'הלא כה דברי כאש נאום ה' (ירמיה כג' כט') מה אש אינה מקבלת טומאה, מחממת, מאירה ושורפת, אף דברי תורה מאירים מחממים ושורפים הרע, כי תבלין הם ליצה"ר.
אוה"ח עונה לשאלה זו בשתי תשובות:
א. בדרך רמז, מצוות פרה אדומה משמשת ככלל של כל קיום מצוות התורה, אשר חלקן שכליות וחלקן שמעיות. והמצווה הקשה מכל להבנה היא פרה אדומה, המטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים, וקיומה נעשה על ידי האדם מתוך ציות ואמונה לדבר ה'. כן על האדם לקיים אף את שאר המצוות, שמובנות בשכל קודם כל מתוך ציות מוחלט לדבר ה'. ומשום כך כינה מצוה זו חוקת התורה.
ב. על הפסוק "אדם כי ימות באוהל" נאמר, ישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויות אדם. ישראל נטמאים ומטמאים באוהל ואין אוה"ע נטמאים ומטמאים באוהל (ובחייהם אינם מקבלים שום טומאה). רמת הטומאה העלולה לפקוד את היהודי, גבוהה יותר מן הטומאה הנגרמת על ידי .. גוי. והיא תלויה בהופעת הקודש של בריאת ה' יתברך.
קיים מדרג: ישראל נטמא בחייו, גוי מטמא במותו טומאת מת בגלל היותו נברא בצלם, נבלת בהמה מטמאה טומאה קלה ליום אחד בלבד.
כדברי הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פרק א הל' יג) אשר מביא ראיה ממלחמת מדין, שנאמר בה "כל הנוגע בחלל (גוי) יטמא" ולא הזכיר שם אוהל.
וכדברי אוה"ח הקדוש "והנה ההבדל שבו הורמו (במעלתם) עַם בני ישראל משאר הגויים, הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה 'והנה ככל הגויים בית ישראל' (יחזקאל כה ח)".
לפי זה נבין מדוע התורה נתנה שם כולל לטומאת מת באומרה: זאת חוקת התורה כי מציאות הטומאה תלויה בקבלת התורה שאינה באומות העולם.
אוה"ח: כי על ידי שקיבלו התורה נעשו עַם בני ישראל, דבר שהרוחנים השפלים (הכוחות הרוחניים הנמוכים) תאבים לידבק בהם (בבני ישראל) להיותם חטיבה של קדושה בחייהם גם במותם. והטומאה לא תיפרד מהם, רק בכוח גדול של הזאַת אפר פרה אדומה". ומביא משל: שני כלים אחד של דבש ואחד של אשפה, שהוציאם לחצר, לאחר זמן, שניהם ירחשו נמלים ורמשים. אך בכלי הדבש יידבקו הרבה יותר רמשים עד כיסויו המוחלט של הכלי. "כמו כן אדם מישראל שמת, בהיותו בחייו מלא קדושה המתוקה והערבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד לידבק בקדושה... ולזה יטמא באוהל. וההוכחה לכך היא מקרבן פסח. אשר שלוש מגבלות שוללות את הקרבתו: 1. טמא מת 2. ערל 3. בן נכר (מומר). ובפסח מצרים, התורה מציינת רק שתי מגבלות - ערל ובן נכר, ואילו טומאת מת לא נאמר בה. ולפי הסברנו יובן כי במצרים עדיין לא קיבלו תורה, ונחשבו כבני נוח. ולכן אינם מקבלים טומאה בחייהם. וכן הדין בגר שנתגייר בערב פסח בצהרים, מל וטבל, ובבוקר נגע במת, לכן יכול להקריב ולאכול קרבן פסח בערב מעיקר דין תורה.
הרב שניאורסון, ראש ישיבת טצ'יבין זצ"ל, בספרו 'ברכת שמעון', מסביר מדוע קרא לטהרה מטומאה בשם כוללני חוקת התורה, כי התורה והטהרה שתיהן יש בהן מצוה פרטית של לימוד תורה וטהרה מטומאה, אך יש בהן יסוד כללי של השלמת הנפש, ושתיהן, התורה והטהרה, מביאות את האדם לשלמות כדברי הברייתא של ר' פנחס בן יאיר, טהרה מביאה לידי רוח הקודש.


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: