במאמר האחרון עסקנו בערכים “פלורליזם” סובלנות ופתיחות”” שבנינו ובנותינו גדלים בצילם. לערכים אלו שורשים עמוקים בתורות פילוסופיות מורכבות. אבל בני הנוער פוגשים אותם כאופנה תרבותית” כחלק מהשיח החברתי השטחי. הם אינם פוגשים אותם בתור ערכים תורניים הלקוחים מעולמה ההגותי הפנימי של תורת ישראל אלא כערכים חילוניים. חלק משמעותי מהבלבול האידיאולוגי של בני הנוער נובע מפרשנויות משובשות של ערכים אלו שהתאזרחו בתוכם. במאמר האחרון עסקנו בשני המונחים הראשונים” במאמר הנוכחי נעסוק במונח השלישי: הפתיחות.
כיצד מפרשים בני הנוער את הפתיחות שלנו? בכמה שיחות שניהלתי עם קבוצות תלמידי י”ב עלו אותן מסקנות. כל שיחה ארכה כשעה והשתתפו בה מרבית התלמידים בקבוצה. להלן תמצית השיחה.
תחילה נשאלו בני הנוער האם אנחנו יותר פתוחים מהציבור ה”חרדי” וכיצד זה בא לידי ביטוי? תשובתם: אנחנו פתוחים יותר מהם. זה בא לידי ביטוי בלימודי חול” לבוש מודרני ואופנתי” שירות בצבא” מעורבות חברתית” טלוויזיה ואינטרנט” וצריכת תרבות ישראלית.
שאלה שנייה: מדוע אנחנו פתוחים יותר מה”חרדים”? תשובתם הראשונה: הם מפחדים ואנחנו איננו מפחדים. הפחד שלהם הוא פחד גלותי. אנחנו מאמינים שאנחנו נמצאים בתהליך הגאולה” ולכן איננו מפחדים לגלות פתיחות. השורה התחתונה שעלתה מדבריהם על מהות הפתיחות: קצת דתיים וקצת חילוניים. מתנדנדים בין דתיות לחילוניות” פוסחים על שני הסעיפים” מחוברים לתורה ונוטים לחילוניות. זו הפתיחות.
הוי אומר: בני הנוער מפרשים את הפתיחות שלנו כביטוי לחוסר עקביות ולחוסר נאמנות מלאה לתורה” כפסיחה בין שני הסעיפים. חציו דתי וחציו חילוני. אם כך בני הנוער מפרשים את הפתיחות שעליה הם גדלים משחר ילדותם” אין פלא שקיימות אצלם תופעות קשות בתחום תרבות הפנאי. בני נוער דתיים מחקים את נורמות תרבות הפנאי החילונית כחלק מפתיחותם. זו איננה תקלה או מעידה אלא אמונה בצדקת הדרך. הסקרנות של גיל ההתבגרות המביאה בני הנוער להתנסויות רוחניות שליליות מקבלת גיבוי אידיאולוגי בזכות ה”פתיחות”. הפתיחות מתירה להוציא החוצה יד ואף רגל. יש מי שמציץ החוצה או קופץ החוצה” עושה סיבוב וחוזר” ובכך מקיים את “מצוות הפתיחות”. ויש מי שמפליג למרחקים” טובל כולו בתרבות הפנאי החילונית (פאבים” סרטים קלוקלים” חופי הכנרת ואילת)” ללא כל נקיפות מצפון מפני שהתנהגותו היא ביטוי לנאמנותו לאידיאל הפתיחות” שעליו הוא התחנך ככל נער דתי-לאומי.
האמנם הפתיחות שלנו היא פסיחה על שני הסעיפים? האמנם היא ביטוי להתנודדות שלנו בין דתיות לחילוניות?!
תשובתי היא: לא. נאמנותנו לתורה היא מוחלטת. ללא כל סייג או פקפוק הקל שבקלים. אין לנו אלא התורה הזאת” בדיוק כמו ה”חרדים”. המחלוקת שלנו אתם איננה מהי רמת הנאמנות לתורה הנדרשת מאיתנו” אלא מה כלול בתורה” מהו אורך הכנפיים שלה. “התורה הגואלת” היא תורה מקיפה ורחבה. לדוגמה: המעורבות בחברה הישראלית והשירות הצבאי אינם יציאה מחוץ לתורה אלא נובעים מהתורה. הם מצווה. ואף העיסוק בלימודי חול איננו זליגה החוצה אלא הוא צומח על אדני הדרכתה של תורה. הפתיחות שלנו אינה יציאה מחוץ לתורה אלא חיבור לתורה “גדולה”.
כל עוד יפרשו בני הנוער את הנורמות הבסיסיות של החינוך הציוני-דתי כהתנדנדות בין דתיות לחילוניות” יימשך הבלבול בקרבם” ונמשיך לצפות בתופעות קשות של חיקוי תרבות הפנאי החילונית. הבנה מוטעית של ערך הפתיחות איננה מבחינה בין מעורבות חברתית ושירות צבאי לצריכת תרבות פנאי חילונית אלא מטשטשת את ההבדל ביניהם. הפיתרון איננו בנטישת דרכנו אלא בהבנה נכונה יותר שלה. עלינו להסביר לבני הנוער את שורשי הפתיחות שלנו” ואת זיקתה המוחלטת של הפתיחות לתורה. ואז בני הנוער לא יעלו בדעתם שהשתייכותם לציבור הדתי-לאומי ולערך הפתיחות שלו מעניקה לגיטימציה לצריכת תרבות פנאי חילונית.
רגילים לומר שמשנת הציונות הדתית היא מורכבת. אכן. אבל היא איננה משנה רוחנית קרועה ומלאה סתירות. ההפך הוא הנכון. היא משנה אחדותית” אבל אחדות זו איננה שטחית אלא עמוקה.
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים” פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232. אתר “לב אבות” – evavot.org.ill באתר – מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך” רבנים ופסיכולוגים.
