משבר דתי ?

בפינתנו הקודמת עסקנו בתוצאותיו של שלב המעבר מאינסטינקט להכרה” שלב שבו האינסטינקט הלאומי נחלש ובמקומו מופיעה היכולת להכרה השכלית” שאם תצא אל הפועל זה יקדם מאוד את תהליך הגאולה” ואם תתעכב” יופיעו משברים קשים” הנקראים היום ‘פוסט ציונות’.
הפעם נעסוק במשבר ה’דתי’ המופיע בשלב המעבר הזה” משבר המאופיין בטענה – איך ניתן להסביר את תהליך החילון בחזרתנו לארץ ‘הקודש’ מ’בית הקברות’ של הגלות” הלזה ייקרא גאולה?
כפי שהזכרנו בפעם הקודמת” האינסטינקט החזק ביותר באדם הוא יצר החיים” הקיום” ההישרדות.
יצר ההישרדות קיים הן אצל האדם הפרטי כיחיד” והן אצל עם שבאופן אינסטינקטיבי יש לו רצון חזק מאוד לשרוד כקבוצה” כחברה” כעם. והנה” האינסטינקט של יצר החיים של העם” באופן טבעי צריך ‘להתלבש’ בלבוש מעשי-מציאותי כלשהו” ‘לבוש’ המבטא בפועל” בממשיות החיים את האינסטינקט הלאומי. ברור הדבר שיצר החיים הלאומי שלנו בהיותנו בגלות לא היה יכול לבוא לידי ביטוי בשום ממד חומרי” לאומי” שהרי” אין לנו תעודת זהות כחולה” אנחנו לא מצביעים בבחירות כי אין לנו שלטון” ומדינה” אין לנו ביטוח לאומי ולא מס הכנסה” אנו לא חיילים בצבא ואפילו אין לנו ‘מכבי ת”א בכדורסל’ או שיר באירוויזיון… ועל כן הדרך היחידה לשמר את הקשר הלאומי האינסטינקטיבי הזה” היתה הדת” שמירתה ועצם היחס אליה” שחיברה וקישרה אותנו ביחד למרות הפיזור הגיאוגרפי שלנו בגלויות השונות” כמו התענית ביום הכיפורים” אכילת מצה בליל הסדר” ספר התנ”ך וכו'” ואפילו נשיקת היד של הרב” מעין ‘בית חב”ד’ של היהדות בארצות המזרח המהווה לא מקום לחזרה בתשובה אלא מקום לכינוס לאומי וקשר לעם ישראל של מטיילים המנותקים באופן פיזי מהארץ ומהמדינה. וכך כתב הרב קוק (ש”ק א סג) “במצב התרדמה” האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי רדה (שלט והכריח) בכל יחיד לשמור את הדת” ולכבד את האמונה בכלל” מהכרה פנימית טבעית (אינסטינקט) שבהיפרד כל אחד לעברו בחיי הדת” יבוטלו רגשי האומה ותתפוצץ ותתבטל”. (כידוע גם מההסטוריה שמי שעזב את הדת” לצערנו הרב כבר איננו חלק מעם ישראל).
היוצא מכך” שהסיבה להיותנו דתיים בגלות אינה סיבה דתית רוחנית אלא לאומית אינסטינקטיבית” ועל כן לכאורה” כשאנו חוזרים לארצנו ומקימים את מדינתנו” וממילא אפשר לבטא את לאומיותנו במעשים חומריים” כגיוס לצה”ל” הצבעה בבחירות וכד'” לכן כביכול כבר אין צורך ח”ו להיות דתיים” וכלשונו שם: “אבל כעת אחרי ההתנוצצות בתור התחלה קטנה (התחלת הציונות וק”ו היום) גרם הדבר לביטול וחלישות האינסטינקט (הלאומי) ביחס לקשר הדת והאמונה” וההכרה השכלית הלאומית והדתית לא השלימה את תפקידה” על כן אנו משתוממים מההריסה…”.
אם כן מהו תפקידנו בעת הזאת” להשלים את ההכרה על ידי לימוד והעמקה של ערכינו האלקיים וכלשונו שם: עלינו לא להשתומם ולהתייאש” גם לא לשבת בחיבוק ידיים” אלא עלינו לדעת איך לאחוז בשורשי תחיית הרוח ולהפרות ענפיה.