ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: נשא
פרשה נוכחית: בהעלותך
פרשה הבאה: שלח לך
 


מירון וירושלים.

הרב אייל ורד

קו ישר מחבר בין מירון לירושלים. שני מקומות שמכנסים אליהם רבבות אנשים בעת ובעונה אחת. הריכוז הגדול ביותר של תפילה ושמחה נמצא בכותל ובמירון.
מה הסוד?
נתחיל אולי מרשב"י שאצלו היינו בשבוע החולף. ויחד עם ההצטופפות וההידחקות עם המון המון אנשים שונים, בדעותיהם ומלבושיהם, עלתה בי השאלה איך רבי תקיף כמו רשב"י, שבאידרא זוטא בתחילתה, הוא מתלונן על כך שכעת כשהוא חולה, נכנסו יותר מידי אנשים לביתו, וכל אחד מרשה לעצמו להיכנס, כי כבר אין אש סביב, בכה רבי שמעון ושוב חזרה האש וכולם ברחו מן הבית, ואז הוא קרא אחד אחד רק למי שרצה, אז איך רבי תקיף שכזה, שפחד להכנס אליו, נהיה לנו כזה רבי עממי שכולם באים אליו?
ואני חושב שהם הם הדברים. מכיוון שרשב"י, הוא מביט ישר פנימה, ורואה מבעד לזיופים ולגוף וללבוש המבלבל. אז בחיי חיותו באמת פחד אמיתי להתקרב, כי כל טיפת זיוף מיד תקבל ביטוי נוקב מפיו, והוא יתן את עיניו בכל מקום של זיוף ויחזיר אותו לעצמותו, יגלגל אותו חזרה למה שראוי שיהיה - גל של עצמות. גל של עצמיות ללא זיוף.
כל זה כאשר הוא חי.
אך אחרי פטירתו, אין איום ממשי, נשארה השיטה המביטה פנימה. רק פנימה. ואז מתגלה שכל ההבדלים בינינו הם חיצוניים, ברמת הנפש או הרוח, אך לא מהנשמה שהיא חלק אלוק מעל, ואין בה שינוי ותמורה, וכל יהודי, לא משנה מה עשה אתמול, קם כל בוקר ואומר - ' אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא'.
וכשמדברים אל יהודים בתדר הזה - פנימה, אז כולם באים. וזה שייך לכולם. כי במקום הזה אין הבדל. שם זו הנקודה עצמה ולא הביטויים שלה. וככה נהפך לנו הרבי התקיף לרבי שמח, שכולם באים אליו, וסומכים עליו דווקא בשעת הדחק שלהם, כשנדמה שהכול דחוק, ולא טוב, ולא נראה כמו שצריך, אז יש את רבי שמעון שיביט פנימה ויגיד שמבפנים הכול מאיר והכול זוהר.
וירושלים.
הדרך לירושלים מלאה בסיבובים שנועדו קצת לטלטל אותנו, ולהשאיר בהם את כל מה שמכביד על העלייה הזו. בשער הגיא משאירים את הגאות. אין לבוא אל שער המלך בלבוש גאווה, ולקראת העליות טוב להניח לגאווה וללבוש בגדי פשטות. בְּשורש ניזכר היטב בשורש הפנימי שלנו שאליו אנחנו חותרים, בעין חמד, מתחילים להרגיש שמתקרבים לחמדת העולם, ובמחלף הראל כבר ממש אפשר לראות את ההראל, את ההר, ואת בית המדרש של בעלז, הגדול והעצום, שמזכיר לנו איך זה אמור להראות, בית המקדש.
במוצא, מסתובבים ממש חזק ומשאירים למטה את כל קטנות המוחין ואת כל נקודות המוצא השיפוטיות המפריעות לנו להיפגש באמת אחד עם השני, ומשם רק עולים לכניסה לעיר בואכה גשר המיתרים.
ושם כבר ממש רואים את הסוד. איך ירושלים היא המון המון מיתרים, צינורות של חיים המחוברים לעוגן אחד ויחיד שפונה כלפי מעלה ומצביע לשמים. והכל מחובר. כל מיתר בפני עצמו וכולם יחד מחוברים לעוגן הפנימי הזה, שמהווה מקור של כוח ויציבות, והופך אותנו לקלים יותר, בלי קופת חשבונות וחשבונאות שהשארנו מחוץ לירושלים, אנחנו כבר ראויים לעלות לרכבת הקלה.
בבנייני האומה כבר שמים לב שכאן נבנית האומה. והבניין הזה, ראשו מצביע אמנם לשמים כמו השפיץ של הגשר מאחור, אך ראשיתו עמוק עמוק במעבה האדמה, בדורות הקודמים, באבות, בדוד, בבוני האומה הראשונים, ועומקם כעומק הפיר הענק הנחפר מול בניני האומה, נכון לקבל את התל אביבים שטופי השמש שפתאום יצאו אל ירושלים מעומק האדמה, מעומק העומקים היישר אל בניין האומה.
ירושלים מחוברת למירון . שניהם הרים. בשניהם צפוף. בשניהם לא אמר אדם צר לי המקום. גם ירושלים וגם מירון מסרבות להתפעל ממראה חיצוני כזה או אחר. הדיבור הוא ישר אל הנשמה, אל הלב, מאבני הכותל ישר אל הלב פנימה. כולם שייכים. חיילים בהשבעה, מקובלים בקינה, ילדים בני מצווה, תיירים מן הגולה. כל מי שיש לו לב, מרגיש שייך.
ובשניהם יש שמעון. בירושלים - שמעון הצדיק ובמירון - שם רבי שמעון.
שמעון הצדיק מכונה בתלמוד נר המערבי, על שם נר המערבי של מנורה שלא כבה בימיו.
רבי שמעון מכונה בזהר הקדוש 'בוצינא דנהורא, או בוצינא קדישא' הנר המאיר או הנר הקדוש, על שם האור שהאיר בתורה שלימד.
האור הוא תמיד מהמקום הפנימי. מנר המערבי שהוא כנגד שכינה, מהנקודה המאחדת והמחברת את הנרות כולם, יש אומרים שנר המערבי הוא נר האמצעי אלא שכל הנרות פונים אליו.
נקודת האמצע היא נקודת הסוד, כמו המדורה שהדלקנו השבוע, מקור של אור וחום שמיד גורמת להתכנסות סביבה ובאופן של מעגל דווקא, אין ראשון ואין אחרון אלא יש מעגל שלם סביב נקודת אמת אחת, בוערת וחמה, מותחת קו של אהבת ישראל ואהבת ה' ודבקות חברים , חבורתו של רבי שמעון, וחבורת כלל ישראל בירושלים העושה כל ישראל חברים. קו נמתח מח"י באייר לכ"ח בו, ומהוד שבהוד לחסד שבמלכות.


תגיות: מירון | יום ירושלים



מאמרים נוספים מעלון פרשיות השבוע בהר בחוקותי התשע"ג:
דגלה של ירושלים - הרב דב ביגון
כמיהה וייאוש - הרב אלישע אבינר
מהכלל אל הפרט - הרב דוד לנדאו
אֲנִי לֹא מֻכְשָׁר - הרב שלמה אבינר
שלמות השלום - הרב חנוך בן פזי זצ"ל
משבר דתי ? - הרב ערן טמיר

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: