ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


' אני ובני הם'

הרב אייל ורד



'רבי אלעזר ברבי שמעון באו חמרים לאביו לקנות ממנו אוכל לחמוריהם שהביא מן השוק. היה יושב [רבי אלעזר] על יד התנור, אמו מביאה לו קדרה - והוא אוכל, אמו מביאה לו קדרה והוא אוכל עד שאכל כל הקדרות. אמרו החמרים - ווי, נחש רע שורה בתוך מעיו, דומה שזה מביא רעבון לעולם. שמע אותם רבי אלעזר. כאשר יצאו לטעון את סחורתם, לקח את חמוריהם והעלה אותם לגג. חזרו הסוחרים וביקשו את חמוריהם, הרימו עיניהם וראו אותם נתונים על הגג. הלכו לרבי שמעון אביו ואמרו לו - ראה מה עשה לנו. אמר להם רבי שמעון - האם אמרתם לו מילים לא טובות? אמרו לו לא . אלא בינינו דיברנו עליו . אמר להם רבי שמעון - ולמה הכנסתם בו עין רעה וצרה? אפשר משלכם הוא אוכל? או עליכם המזונות שלו? לא מי שברא אותו ברא לו מזונו? אף על פי כן לכו אמרו לו משמי, והוא יוריד לכם את החמורים. אמרו - הנס האחרון גדול מן הראשון - כי כשהעלה את החמורים, העלה אותם אחד אחד, וכשהוריד אותם, הורידם שניים שניים.
[ על פי שיר השירים רבה פרשה ה]

המדרש הזה פותח לנו פתח מפתיע להבנת מערכת היחסים המיוחדת בין רבי שמעון לבין בנו. שלוש עשרה שנה הם יחד במערה. שלוש עשרה הוא מספר מכוון שרומז לאחד, ולאהבה, ששניהם בגימטריה שלוש עשרה. מתברר שלכניסה יחד למערה לכל כך הרבה שנים, קדמה אהבה גדולה, אהבה שאינה תלויה בדבר, בין רבי שמעון , התנא האלוקי לבין בנו, שבראשית דרכו היה רחוק מאוד מתורה.
המדרש מתאר כאן את אלעזר הנער שכל מעייניו נתונים לאוכל. הוא אוכל ואוכל עוד ועוד. אימו מגישה והוא אוכל. מקומו - על יד התנור - מקום חמים, מקום של בטלה, ושם הוא אוכל עוד ועוד.
אף אחד לא מעיר לו. אף אחד לא אומר לו - ' אולי מספיק עם האכילה הגסה הזו'? אמא שלו לא אומרת לו 'אני לא מוכנה לקחת חלק בזלילה הזו - לך תיקח לבד'. להפך. היא מגישה לו שוב ושוב. פעם ועוד פעם ועוד פעם. באהבה. אלעזר נראה רחוק מאוד מכל הליכות הבית הזה, מקדושתו של רבי שמעון הנר המאיר, הפרוש והקדוש. אבל רבי שמעון הוא קודם כל איש הפנים. הוא יודע שבפנים, מעבר לגוף האוכל עוד ועוד, נכנע לתאוות שוב ושוב, נמצאת נשמה. הנשמה של הבן שלו. והיא כמהה לאהבה, ליחס. לאמון.
אז רבי שמעון מאמין בבנו, ושניהם יחד, רבי שמעון ואשתו, לא מתביישים בו, לא מסתירים אותו, לא משאירים אותו לבד עם תאוותיו - אלא מכינים לו מקום ליד התנור, במרכז הבית, ואמא מגישה לו את האוכל בעצמה. פעם אחרי פעם.
אל המציאות המוגנת הזו חודרים אנשים מהשוק. עינם צרה, ורעה. והם מביטים במבט חיצוני על כל דבר. מה רבה הפתעתם כשבתוך הבית של התנא רבי שמעון שכמו רבים מחבריו עסק במלאכה כדי להתפרנס, נמצא מין בן שכזה, זולל וסובא, הם לא מסוגלים להבין זאת. כיצד אביו לא נוזף בו? איזו בושה שבביתו של רב כזה מכובד יש מין ילד כזה. הם מדברים בינם לבין עצמם עליו, אבל אלעזר שומע. ומגיב. הוא לוקח את חמוריהם ומעלה אותם על הגג. לכעס כמו גם לעלבון יש הרבה כוח. ואלעזר ניזון מהם. הם פגעו בו. למרות העובדה שהוא אוכל ומראהו גדול, בפנים מסתתרת נפש רגישה, נעלבת.
החמרים באים להתלונן אצל האבא. הם בטוחים שימצאו אוזן קשובה. הרי רבי שמעון כולו אש, עניש וקטיל, ובודאי ידע להעמיד על מקומו את בנו הסורר.
אך רבי שמעון מבטו פנימה. הוא מכיר את הנפש הרגישה שנמצאת בביתו. רבי שמעון אוהב את בנו, מכבד אותו, מעולם לא התבייש בו. הוא מתחיל לחקור אותם - שמא פגעתם בו? וכשמתבררת לפניו שיחתם הוא שופך את כעסו - אבל עליהם! רבי שמעון מגן על בנו בחירוף נפש. הוא לא מרשה שתיאמר כלפיו מילת גנאי אחת. הוא לא מוכן שיסתכלו עליו לא בעין צרה ולא בעין רעה. הוא לא מוכן שיביטו על אלעזר מבחוץ. כמה מפתיע. רבי שמעון שכולו אש מתגלה כאן כאב מלא רחמים על בנו. אך האמת שזוהי בדיוק אותה נקודה. רבי שמעון מביט פנימה. תמיד פנימה. כלפי חוץ אלעזר הבן הוא רחוק מאוד, אוכל וזולל, אך רבי שמעון מצליח לראות מבעד למעשים את הנפש הרגישה שכל כך זקוקה לחום, לאוכל של אמא, להגנה של אבא.
אומר להם רבי שמעון - למרות שפגעתם בו, בכל אופן לכו ואמרו לו משמי שיוריד לכם את החמורים. תאמרו לו שאני ביקשתי.
וכאן הפלא הגדול. את המוטיבציה להעלות להם את החמורים לגג קיבל אלעזר מהעלבון והכעס. שהם כפי שאמרנו דלק לא רע בכלל. כעת צריך להוריד את החמורים למטה. על פניו זה אמור להיות בלי חשק. אך אלעזר עושה את זה בכוח כפול. פי שניים. מדוע? כי אבא ביקש. אבא שלו שמגן עליו, שאוהב אותו, שלא מתבייש בו, ביקש ממנו דבר מה, בצורה מכובדת, וזה ממלא את אלעזר בכוחות. מה הוא לא יעשה למען אביו שרואה אותו פנימה ולא החוצה. והוא מוריד את החמורים שניים שניים.
יחלפו עוד כמה שנים עד שאלעזר יסכים ללמוד תורה ולהפוך לרבי אלעזר ברבי שמעון. אך את המוכנות להיכנס למערה אחת עם אביו למשך כל כך הרבה זמן, והרי מערה זה מקום צפוף, ואבא ובן פעמים רבות לא מסכימים. לבן יש הצורך לברור לעצמו חיים משלו, עם מרחב. וכאן - רבי אלעזר נכנס אל המערה, כי ללמוד תורה הוא רוצה רק מאבא. רק מי שהאמין בי כשהייתי זולל, רק ממנו אני רוצה ללמוד תורה, אומר אלעזר לעצמו. וכשיצאו שניהם מהמערה, יאמר רבי שמעון באהבה עצומה 'ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם אני ובני מהם, אם מאה הם אני ובני מהם, אם שניים הם, אני ובני הם'.


תגיות: רחמי אב | חינוך | רבי שמעון בר יוחאי



מאמרים נוספים מעלון פרשת השבוע אמור התשע"ג:
לא כל אחד הוא בית הלל - הרב שלמה אבינר
הרב קוק ולימוד נסתר - הרב חגי לונדין
"אמור אל הכהנים" - הרב דוד לנדאו
חינוך לפיוס עם הגוף - ד"ר מיכאל אבולעפיה
אֲנִי מִתְחַתֶּנֶת - הרב שלמה אבינר
על אלימות ועל שער לתקוה - הרבנית טל רחמני
התורה הגואלת - הרב יורם אליהו
להיות נושאי כלים לחבלי משיח - הרב אלישע וישליצקי

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: