איני יודע אם הדברים היו מתואמים מראש” אולם בשבועות הללו יצאו לאור שלשה פרויקטי-הנצחה לדמותו של הרב חנן פורת ז”ל: הראשון שהם הוא ספרו של חגי הוברמן ‘חנן פורת” סיפור חייו’; השני הוא ספרו של עודד מזרחי ‘רציתי להיות טוב’; והשלישי הוא סרטו של גיל מזומן ‘איש אמונים’. הרבה נכתב ונאמר על דמותו של חנן אולם להערכתי המילים ‘אור’ ו’טוב’ הן הממוקדות ביותר. באישיותו של חנן תומצתה הליבה של משנת הציונות הדתית – הניסיון להכיל את הכל: להכיל תורה וצבא” התיישבות וקירוב לבבות” מסורת ומודרנה; קודש וחול; רוח ועולם עשייה. הבנה כי בכל מקום מצויות נקודות של אור וטוב ותפקידנו לחבר אותן לנקודות אור וטוב המצויות במקומות אחרים; לא להצטמצם באף זווית. לנסות להקיף כמה שיותר. גם ביחס לסוגיה הציבורית של ‘השויון בנטל’ העומדת כעת לפתחנו יש צורך לפעול בדרכי אור וטוב. איני מתיימר לדעת מה היה נוקט הרב חנן לו היה עמנו” אולם נדמה לי כי היכולת לראות את האור והטוב הקיים בעולם התורה החרדי היא יכולת אופיינית לו ולאלה המעוניינים ללכת בדרכיו. אנו לא מסכימים עם הפטור הגורף משירות צבאי שהשתרש שם” אולם ההכרה כי לעולם התורה יש ערך עצום” ויש צורך למצוא את הדרכים לשלבו עם עולם החול ללא שבירה של אף אחד מן העולמות – זוהי הבנת יסוד שאינה קיימת אצל כוחות פוליטיים אחרים המצויים כיום בעם ישראל. הציונות הדתית צריכה להציע מתווה” תוך הידברות עם העולם החרדי” שיאפשר לאותם אלה שלומדים להמשיך ללמוד” ולאותם אלה שלא – להשתלבות מבוקרת ונכונה בעולם העשייה הישראלי. האור והטוב לא קיימים רק אצל החילוניים” הם קיימים גם אצל החרדים. אסור לשכוח זאת.