שמיעה והפנמה

קבלת התורה נעשה בהדרגתיות. מנקודת הפתיחה בפרשת יתרו שבה אמרו ישראל “כל אשר דיבר ה’ נעשה” (בלא נשמע)” עד לנקודת השיא של הקדמת נעשה לנשמע בסוף פרשת משפטים (כה’ ז’) “ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”. מדוע לא אמרו מיד בהתחלה נעשה ונשמע?
אלא האדם חייב לעבור תהליך של קבלה והפנמה בהדרגה. אם נתבונן בפסוקים נגלה כיצד עם ישראל הגיע לרז של מלאכי השרת בהקדמת נעשה לנשמע.
משה עולה להר ומצטווה “כה תאמר… ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש”. הדרישה האבסולוטית היא: לשמוע בקול ה’. משה נצטווה למסור לבני ישראל (יט’ ו’) “אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” אך משה בוחר לקרוא לזקני העם (פס’ ז’) ולשים לפניהם את כל הדברים האלה. ובאופן מפתיע בני ישראל הם העונים יחדיו “כל אשר דיבר ה’ נעשה”. משה משיב דברי העם לה'” אשר אמנם דבריהם מביעים נכונות והתלהבות לעשות דבר ה'” אך נרתעים ומתעלמים מבקשת ה’: כי אם שמוע תשמעו! מעדיפים הם לבצע פקודות ה’ באופן מעשי אך ה’ עומד על כך שהשמיעה הכרחית. ואם קשה להם לעמוד במתח הגבוה של שמיעה מאת ה’ “ישמעו בדַבּרי עמך”. ויהיה מסך המבדיל בעב הענן אשר יוריד את המתח. ובעקבות נתינת עשרת הדיברות” וכל העם רואים את הקולות” מוכנים הם לשמוע אך רק מפי משה. “דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר אתנו אלקים פן נמות”. וביחס לדבר ה'” אומרים הם (כד’ ג’) “ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה’ נעשה”. ורק לבסוף (כד’ ז’) “ויקח ספר הברית ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”. רק לאחר שטעמו ממצוות ה’ במעמד הר סיני ובכריתת הברית” זכו להעפיל לנקודת השיא של נעשה ונשמע.
אוה”ח הקדוש מסב את תשומת לבנו להבנתו של משה רבנו כי תהליך ההפנמה המודרג הינו הכרחי ואף משנה מדבר ה’ למסור את בקשת השמיעה לכל העם. ומשה בוחר לומר זאת לפני הזקנים (יט’ ז’) “ויקרא לזקני העם… הנה נתחכם משה רבנו בשליחותו” לעשותה בהתבוננות (בהדרגה) כי ירא ופחד לבבו אולי תארע תקלה בדבר שהוא תכלית ועיקר העולם (אם אין ישראל מקבלים את התורה” חוזר העולם לתוהו ובוהו…). ושמא ח”ו לא יקבלו ישראל את התורה” ונתחכם ע”ה ולא דיבר לכללות העם” עד שקרא לזקנים” וכל ישראל יחד” שומעים דברי משה” אלא שהגביל הדברים לפני הזקנים ולא לכללות העם כי חשש שמא ח”ו יעשו חלק מן העם תשובה שלא כהוגן. מה שאין כן הזקנים מובטח בהם שתשובתם תהיה כהוגן. ואחר שישיבו הזקנים כהוגן העם ייטו אחריהם… ואולי כי בני אל חי נודע להם התחכמות משה אשר חשש לסירובם” הוציאו עצמם מהחשד” ולא הניחו לזקנים להשיב תחילה וענו כולם יחדיו” כל אשר דיבר ה’ נעשה” מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט. והנה הראו בני ישראל עוצם אחדותם והשוואת רצונם באלקינו כי ששים רבוא אמרו בהשוואה דיבור אחד” ולא נתאחר אחד מהם ולא קדם אחד לחברו” ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר” אשרי עולם שאומה זו בתוכו. כדברי הנביא ירמיהו: כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעורייך” אהבת כלולותייך” פירוש כלולותייך הוא תשובתם שענו כל העם יחדיו” שעשו שתי כללויות באהבה (בשני עניינים) האחת תשובה כהוגן מכולם” שנית שהושוו יחד בקול התשובה” ובלשון התשובה ע”ד שכתבנו”.
ונסיים בדברי הרב חרל”פ ב’מי מרום’ על המילים “נעשה ונשמע”: “האמת היא שהדברים יוצאים תמיד מפיו של הקב”ה בלי הפסק. ואם היינו מזוככים היינו מסוגלים לשומעם גם עתה. ורק חולשתנו הרוחנית מעכבת בעדנו לשמוע אותם” והתפקיד הנדרש מאתנו להגיע לידי מעלה זו” וזהו נעשה ונשמע. שעל ידי ריבוי הנעשה” הוא השמירה על דקדוקי המעשים נזכה לנשמע – היינו לשמוע תמיד קול ה’ המדבר בתדירות”.