ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ואתחנן
פרשה נוכחית: עקב
פרשה הבאה: ראה
 


מחושך לאור / (מתוך קובץ מכתבים על הגלישה באינטרנט)


מכתב לגולש הטובע
שלום חיים (שם בדוי)
רק אתמול ישבת מזועזע מעצמך בגלל מה שראו עיניך ואפילו מה ששמעו אוזניך. ואתה, אינך מבין כיצד זה נסחפת למקומות נמוכים כאלו, ואומר לעצמך: 'הרי אני לומד תורה כל היום, מהיכן זה בא עלי פתאום?' תמיהה המעוררת זרם חלחלה העובר בכל גופך. 'האם אני יכול להמשיך ללמוד, והרי גם מקווה טהרה לא יכול לנקות אותי מכל הזוהמה שנכנסה לתוכי!' אתה שומע קול מתוכך.
המחשבות אינן מרפות והציורים מהמראות שראית חולפים על פניך. אינך מצליח להשתחרר מהן והן כשלעצמן רק מעוררות את היצר, את הדחף הלא מוסבר לחזור לדמות את הציורים שוב מחדש. רגש הנאה חודר אליך... ואתה מנסה מיד להתכחש לו ולהזיזו הצידה.
ולבך נושא תפילה לריבונו של עולם. בחדרי חדרים אתה מתכנס שאיש לא ישמע אותך, ומתחיל להתייפח בבכי: 'אנא ד' סלח נא כי חטאתי, נפלתי בצניעות, ראיתי דברים אסורים'. ואתה מתייפח ולא מבין, הרי התורה כל כך גדולה ועמוקה. 'אני חפץ בה ומתענג עליה, אז איך זה נפלתי למקומות חשוכים אלו?! ולא רק נפלתי אלא שקעתי בדברים אלו ויד נעלמה לא הניחה לי לנתק עצמי מן המחשב?! מהי יד זו? של מי היא?
השלי היא? '
לא הצלחת לקום מהמחשב והנה עברה שעה. הצבת לעצמך זמן מוגבל ופתאום הנך עובר גם אותו וגם את גבול הזמן שאחריו וכך ממשיך להביט עוד ועוד במסך המחשב ואינך מצליח להתנתק ממנו... רעד לא מוסבר עובר בגופך אתה רוצה לנתק עצמך מהזר הזה אך לא מצליח.
ובחוץ אתה שומע לפתע קול ציוץ ציפורים. מבטך פונה לעבר החלון, מחפש את הציפור שהעירה אותך בקולה הטבעי והעדין מתרדמתך הרצונית, והנה עיניך רואות כי עלה השחר והנצה החמה.
יש אנשים הקמים עתה לתפילת הבוקר, ואילו אתה, שלא התחלת את שנת הלילה פוחד ללכת לישון, פוחד מהחלומות מהמחשבות.
ומגיע הרגע, אולי בזכות היסח דעת, שהצלחת להתנתק לאחר לילה שלם של דבוקה לא רצונית. כיבית את המחשב. אתה צועד לחדרך בשקט, שחלילה אף אחד לא ישמע את צעדיך וידע באילו מחוזות ביקרת. כיצד תסביר את העובדה שביקרת שם? אסור שיוודע, זהו סודך הכמוס, החתום בחותמך.
איש לא ייכנס לשם, לתוכך, וכי מה תאמר, יצרי הניעני?
'מה יחשבו עלי? ואני הרי באמת אדם ערכי, מוסרי, טהור, שואף אל הטוב והעדינות - האם טעיתי בהערכה שלי את עצמי?! קשה להודות בדבר אך בפנים נסדק משהו באמון הזה בעצמי. ומחשבה כי אולי אני לא עדין, ודווקא נמשך אל הגסות מתחילה לחדור לתודעתי בקול עמום שעדיין אינו נכנס במלים ברורות ומוגדרות.
כיצד אעמוד בתפילה הקדושה והטהורה כשזה עתה שקעתי בכל מדורי הטומאה?!
ואם מישהו חלילה ידע, מה יחשוב עלי? איזה יצור שפל, נמוך וגס אני. בוודאי לא ירצה להביט עלי ולא יחפוץ בקרבתי יותר.
אך בעצם אני לא שם, לא. אמנם נפלתי, אך לא מרצוני האמיתי, יד נעלמה הושיבה אותי על הכסא ולא נתנה לי לקום, זה לא אני. אני טהור, עדין, חפץ באמת, זה אני האמיתי! שם רצוני. הרי ברגע שקמתי התמלאתי רגשות אשם וחרטה, זועזעתי כולי.'
'אך מדוע? מדוע ,לא חשתי זעזוע זה בזמן הנפילה? מדוע לא עצרה נפשי בעדי בטרם נפלתי?!'
מענה לשאלך הנוקבת לא מצאת.
תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. ועתה, בתפילה, בעת שהדמעות זולגות על לחייך בהתבודדותך עם ריבונו של עולם הנך אומר: 'לא עוד! לא אפול שוב. אינני חפץ בכך ואין זה רצוני. היתה זו רק מעידה חד פעמית. אני רוצה בכל מאודי להיות צנוע, אני מאמין בצניעות ובערכה הגדול.'
באמת אתה חש כי תיקנת שבת בתשובה. הרי ברור לך בשכלך כי אין זה רצונך, ואין לך ספק בכך. אתה שמח שגילית את רצונך, שאתה חפץ בטוב, בעדין, בטהור והקדוש.
הניצוץ שב לעיניך. 'טהור אני' ורצוי לפני המקום'.
עת ערב בא. חלף לו היום שהתחיל בנקודה קשה ועלה מחושך לאור בהחלטה שגמלה בלבך כי לא עוד תיפול.
מחשבה, לכאורה מחשבה הממשיכה את תהליך התשובה, נובטת במוחך -' כיצד אדע כי תיקנתי באמת? האם בניתוק המחשב?
לא כך היא הדרך, אלא אעמוד מולו ואתמודד, אישיר מבטי מולו ואומר לו ישירות - לא, ללא רתע, אגלוש בך ואתה לא תפגע בי, אוכל לך.
הרי אומר הרמב"ם: מהי תשובה? רק אם באה לידו שוב ולא נכשל בה. כך אנהג גם אני
שהרי חפץ בתשובה אני.'
האם אמנם זוהי כוונתו של הרמב"ם, שעל האדם להכניס עצמו מרצונו החופשי למציאות מסופקת העלולה להפילו? זוהי ודאי לא כוונת דבריו של הרמב"ם, ומה עם לפני עיוור לא תיתן מכשול? הרי הדברים מכוונים גם כלפי האדם עצמו?! אתמהה.
אך אתה לקראת המלחמה יצאת, 'לבשת אפוד' והתחלת לגלוש בין אתר לאתר, כמובן למקומות של תורה, וגם חיפשת מחיר עבור מכשיר הקלטה.
אט אט הלכו כולם לנום את שנתם, ונשארתם שניכם, אתה והוא. ומחשבת התשובה ממשיכה לנבוע או לפחות נדמה לך כי מחשבת תשובה היא זאת.
'רוצה אני להוכיח לעצמי כי יכול אני, ותיקנתי את פגמי'. אצבעותיך פרטו על המקלדת את שם האתר הזכור לך עוד מליל אמש. לא להביט בו חלילה אלא 'לאחוז בו בשתי ידיי ולזרוק אותו מרצוני החופשי.'
עוד בטרם הספקת לחשוב ולהרהר בצעד זה שהחלטת לנקוט ועל המסך כבר נפתח אותו אתר כשכל הזוהמה שתפקידה למשוך את האדם פנימה ע"י נגיעה בנימיו העדינים של כוח יצרו, עולה אל מול עיניך.
וכמו נשכחה מחשבתך אודות מעשה התשובה שלך מצאת עצמך שט ומשוטט להנאתך המדומה באתר אותו רצית בסך הכול לזרוק מבין ידיך.
ושוב פעם אותה יד נעלמה אוחזת בך ואינה מרפה ממך ולא נותנת לך להשתחרר ולנתק את המחשב. ואתה פותח חלונות וסוגר ולא שם לב כי בחלון האמיתי בחדרך אט אט יורדת החשיכה על כל הסובב.
אתה מנסה להתנתק ולא מצליח, בכל פעם משהו אחר תופס ומושך אותך פנימה, פנימה שבעצם הוא החוצה.
ושוב, השחר עולה וציוצה הטבעי של הציפור מעיר אותך מתרדמתך. אוחז אתה בציציות ראשך בשתי ידיך ולא מאמין: שוב זה קרה?!
'להיכן שקעה שמש התשובה מליל אמש?
והרי נכנסתי 'לשמה', לשם התשובה ושקעתי שוב בכל שערי הטומאה?!'
המום ולא מאמין צועד אתה שוב לחדר, מקום המבטחים, 'למה? הרי עשיתי תשובה, ביררתי את רצוני, חשתי כי חפץ אני בקדושה, בטהרה בצניעות?! האם עשיתי שקר בתוכי? ודמיינתי כי רצוני בטוב?'
שבור ונצוץ עלית על משכבך. אור כבה בתוכך ובחסות חשכה זו נרדמת.
בחוץ אור יום, הכל בהיר ונראה למרחוק. בפנים הכול חשוך ולא נראה אופק. השמש מכה בפנים, מזכירה כי יש שמש תשובה בעולם - אך זו האחרונה כביכול היתה ואיננה.
הגוף מתהלך לו בכבדות כאילו נושא עליו משקל כבד -' לאן פני?' אתה שואל, 'האוכל לבטוח בעצמי? במחשבותיי? והרי התבדיתי. חשבתי כי בתהליך של תשובה אני ומצאתי עצמי בתהליך של שקיעה...'
יצאת אל הטבע, בנוף אתה מוצא מרגוע בהתהלכך בינות לשבילים, בלוע בין העצים, חלק מהנוף הטבעי. מטפס על הר ממנו נשקפת ירושלים. אוויר הרים צלול חודר לריאותיך ואתה פורס ידיך לשמים ומבלי שהתכוונת פורצת לה תפילה מחדרי לבך הזך והטהור (כן כן, הזך והטהור), נחלי דמעות ניגרים מעיניך, הרוח מכה על פניך כאילו מלטפת אותך ואתה מנסה לשמוע את הד נשמתך, את רצונך הפנימי שכביכול נלקח ממך, נגזל ממך.
דווקא פה בטבע אתה מנסה להיפגש עם טבעיותך. כאן הכול טבעי, כל פרח, כל עץ, גדל בטבעיותו בלי לזוז ימינה או שמאלה. כולם ממלאים את תפקידם, 'ואילו אני 'הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי'.
ואני את קולי הפנימי אני מבקש, קולי שאבד לי בתהומות לא לי. האוכל לשמוע אותו מחדש ולהשיבו לי?! כל כך לא רציתי לאבדו ולהחשיכו. האוכל להשיב לעצמי את התום, העדינות והטהרה שהלכו ממני?'
באותה העת, כמדומני שם בישיבה של מעלה בהיכלו של משיח, שם יושבים בני עליה היודעים להפוך חשוכא לנהורא, שם יושבים רק אלו היודעים להפוך חושך לאור ומר למתוק, מביטים בך ובייסוריי תשובתך ושואלים: השייך גם הוא אלינו?
ואתה בלי ששמעת את שאלתם ענית, שם, בשקט שבטבע, שמעת את רעם נשמתך הזועקת לחירותה העצמית, האומרת 'טהורה אני וזכה', פורצת את כל המחסומים וההחשכות שנוצרו בלב פנימה. החלטת כי מראה שווא היה זה. לבך, נפשך ורצונך טהורים הם, גם אם כוסו והוחשכו - עתידים הם לשוב ולהתגלות, יהא אשר יהא.
ויושב מרום הנהן בראשו.
הניצוץ שב לעיניך, והכבדות בגופך נעלמה, אור התשובה עמוק הוא...

כל טוב
אבי


הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: