ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


וימתקו המים

הרב אייל ורד

פרשת בשלח, הנקראת בדרך כלל סמוך ונראה לחודש שבט, עומדת בסימן מים. גם חודש שבט קשור למים, מזלו דלי, וט"ו בשבט נקבע מפני שכבר יצאו רוב גשמי שנה.
לא רק בסימן מים, אלא בסימן הצימאון למים. בני ישראל צמאים בפרשה. וגם שותים. ויש בו בצמא משהו בסיסי, קיומי, היד ה' תקצר לספק להם מים מיד בתחילה? נראה שיש כאן לימוד משמעותי לעם ישראל שיכול לבוא רק מהרקע של הצימאון. מהכאב הזה.
שלושת המפגשים עם המים הם כנגד משה, אהרון ומרים. כל אחד מהם משקה את בני ישראל, את הצאן. הם שלושת הרועים, ולכל אחד דרך משלו לתת מים לצאן.
ההשקיה של משה כולה נבדלות. מקורה מהר חורב, הר הא-להים. רק משה הולך לשם ואתו שבעים זקנים בלבד. העם נשאר למטה, מובדל, מקבל את המים היורדים מן ההר בלי לראות את הנס, בלי להיות שותף. כבר כאן מתחילה הנבדלות של משה מן העם. נבדלות שתגיע לשיא כאשר משה יקח את אוהלו ויטע אותו מחוץ למחנה, יקח את המסווה וישים אותו על פניו.
אהרון - מידתו חסד. הוא משקה את ישראל באילימה - שם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. רחבות גדולה, כמעט פינוק. מעיין לכל שבט, אין צורך ללכת כלל, 'ויחנו על המים'.
התמרים המתוקים והמזינים נמצאים שם בשפע. יש חסד אלוקי שמושפע, בלי קשר למעשים שלנו. זוהי עבודת הכהן איש החסד, להשפיע טוב, על פי תכונתו של כל אחד ואחד, של כל שבט ושבט, בריבוי ובנחת.
אך השתיה הראשונה הוא אולי המופלאה מכולם - מי מרה. יש מים אבל הם מרים. מדוע? מה הטעם שבצעד הראשון של בני ישראל כבני חורין ממש, מיד לאחר קריעת הים, הם נתקלים במים מרים. היד ה' תקצר לתת להם מים ראויים?! גם הפיתרון שמוצע הוא מופלא - ויורהו ה' עץ. ויורהו - ולא ויראהו. לכן תרגם יונתן 'ואולפא', לימד הקב"ה את משה את סוד העץ שמושלך למים וממתיק אותם. מיהו העץ הזה? ומדוע באה המרירות לפניו?
המרירות היא תוצאת החירות. החופש הוא מר. כבר אצל נח באה היונה עם עלה זית, טרף מר בפיה, כמעדיפה את החירות המרה על העבדות הנינוחה.
החירות היא מרה. היא דורשת בחירה, לעיתים ויתור. היא דורשת לקיחת אחריות. הפתרון לעניין לא מצוי בעקיפה, אלא להפך, בהבנה שעצם המרירות הזו היא מתוקה. יש צורך להפוך ראש, להפוך את המר למתוק, על ידי ההבנה שהמר בעצמו הוא המתוק. שהמחיר של החירות - הוא המרירות, וזה שווה.
רק לאדם בוחר יש את האופציה להיות מריר על בחירה לא טובה שעשה. עבד הוא בגדר אנוס מתמיד. החירות לא שלו.
העץ כאן הוא העץ בהא הידיעה. המן העץ. עץ הדעת טוב ורע. עץ הבחירה. אדם הראשון אכל ממנו ובחר לא טוב, בחר להקדים את הדעת לחיים. למשך אלפי שנים ניטלה ממנו יכולת הבחירה והאנושות נכנסה לחשכה גדולה. עד שבא אברהם ונטע עץ. עד שבאים ישראל ונתקלים בעץ הזה שיכול להמתיק את המרירות, לא על ידי ממתיק חיצוני כזה או אחר, אלא על ידי ההבנה שחזרת הטעם המריר לפה, היא עדות לבגרות, לצורך לבחור. הטעם המריר הוא בוגר יותר ועמוק יותר מן המתוק הרגיל והממכר.
מי מרה הם כנגד מרים. זו המורדת הגדולה. הבוחרת הגדולה. שבחרה לפעות פיה כנגד אביה ולגרום לו לבחור מחדש באשתו יוכבד, ולהוליד את משה. זאת שבוחרת להתערב, לקפוץ ולהציע לבתיה אישה מינקת מן העבריות. זאת שמתייצבת, לא נכנעת. מרים היא נקודת מרי ובחירה בתוך מציאות מורכבת וקשה של העדר בחירה. אל מי מרה ישראל מגיעים מתוך עוד בחירה של מרים - לצאת ולהודות לקב"ה יחד עם הנשים באופן עצמאי. מרים מבטאת יותר מכל את החירות. ומי מרה באים בעקבותיה.
הקב"ה מורה למשה עץ לשון עצה, מלמד אותו כיצד ללמד לבני ישראל את סוד החירות כיצד להמתיק את מרירות החירות - על ידי אותה מרירות עצמה, לקחת עץ מר ולהשליך אותו למים המרים וכך להמתיק אותם. לעסוק במרירות כביטוי לחירות.
לפי זה, המרור שאנו אוכלים בליל הסדר אינו רק זכר למרירות השעבוד, אלא גם תזכורת למחיר החירות, כי העבדות אינה מרה. היא סטטית. אך החירות - יש בה מרכיב של בחירה, וממילא גם מרכיב של יכולת לטעות ולהיות מריר. אך המר הזה הוא בעצם רם. הוא עדות למדרגת חירות שחייבת להירכש עוד לפני מתן תורה. את ההבנה העמוקה הזו יש ללמד. ויורהו ה' עץ.
יש מן הפרשנים שציינו את העץ המדובר כעץ התמר, שהוא אותיות מרתה. תמרה נהפכה להם למרתה, וכעת, כשמשליכם את התמרה מחדש למים, הם נהפכים למתוקים.
עץ התמר הוא עץ מעניין מאוד. הוא זקוק לריבוי עצום של מים מצד אחד, ומצד שני לחום גדול. בדרך כלל זה לא הולך ביחד. מקומות חמים הם נעדרי מים, ומקומות משופעי מים עלולים להיות קרים. התמר - עצמאי כזה וצריך את שניהם. אלו הם תנאי החירות של התמר. ודווקא מהמורכבות הזו, שהיא מאוד מאוד לא נוחה ולא פשוטה, דווקא ממנה צומחת החירות.
שלושת מעמדי שתיה אלו, של שלושת האחים, אמורים היו, כעבור ארבעים שנה להתכנס למעמד אחד בלבד. בפרשת חקת, משה מצווה להקהיל את כל ישראל, ולדבר אל הסלע ונתן מימיו.
כל המרכיבים נמצאים כאן. במקום הריחוק שנהג בהם משה בתחילת הדרך - כאן הציווי הוא דווקא על הקהל, לעיני כולם. הסלע יתן את מימיו בשפע כמו אז באילים, ובמקום להכות את הצור בחורב, - צור לשון קושי וחורב לשון יבשות, מצטווה משה לדבר אל הסלע - סלע הוא חומר רך יותר שאוצר בתוכו מים, סלע בגימטריה עץ. משה מצווה להמתיק את הסלע על ידי הדיבור שלו. וכך שלושת המעמדים של פרשתנו אמורים היו להתכנס למעמד אחד ערב הכניסה לארץ אלא שנטרפה השעה.
חירות כרוכה במרירות. זו לא תקלה. זו לא טעות. זה חלק מהעניין. כשמבינים את זה, הכל נהפך למתוק, כי המרירות בעצמה נהפכת למתיקות. המר הוא המתוק, והמתוק הוא כנראה משהו מלאכותי וממכר, עבדותי, שממנו יש להתרחק.



תגיות: חירות | מרירות | מרה | אהרן משה ומרים | המים | טו בשבט | מזל דלי | חודש שבט



מאמרים נוספים מעלון פרשת בשלח ה'תשע"ג:
הגיור בימינו - הרב שלמה אבינר
שירת דבורה (להפטרה) - הרב דוד לנדאו
הרה"ג ר' חיים פלאג'י - הרב רונן טמיר
להיות הורה מוביל - ד"ר מיכאל אבולעפיה
חרוב- ניגון של גישור - הרב נתנאל לוי
מוזיאון אמוני - הרב חנוך בן פזי זצ"ל

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: