ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


בוא הביתה

הרב עזריאל אריאל

המעיין בחלקה השני של פרשת בא, המתחיל בפסוק "החודש הזה לכם" ימצא כי המילה 'בית' חוזרת על עצמה שוב ושוב בהטיות שונות לאורכו של כל הפרק. הפסוק הראשון עוסק בבית יחיד, השייך לאדם היחיד.
וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת שֶׂה לַבָּיִת.
הפסוק הבא אחריו מגלה לאותו אדם יחיד כי איננו בודד בביתו, אלא יש לו גם שכנים.
וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹוב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁות...
בהמשך הציווי הא-להי למשה מצטרפים הבתים הפרטיים זה אל זה ויוצרים בתים בלשון רבים:
וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹות וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹות עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם...
וגם איסור החמץ חל על הבתים הרבים.
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם... שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם...
סדר הדברים חוזר על עצמו בדברי משה רבנו אל בני ישראל. גם הוא פותח בביתו הפרטי של האדם הפרטי.
וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּוקֶר.
ומיד עובר משם אל הבתים הרבים.
וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבוֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.
בהמשך התהליך, חודרת ההכרה כי הבית הפרטי אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה חלק מבתים רבים של העם כולו, אל תוך תוכו של הבית הפרטי. בתשובתו של האב לבנו (הרשע?) אומר הוא:
זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל...
המסלול מתחיל בביתו של היחיד: א'. כאשר היחיד קושר את קשרי המשפחה והשכנות שלו, מגלה הוא כי יש לו 'אח'. לאחר מכן הוא מגלה כי לצדו של האח נמצא 'אחר' (שאינו אלא 'אח רחוק' בראשי תיבות). כאשר הוא לא רק מכיר בנוכחותו של האחר אלא גם מוביל את האחר עמו, אומר הוא: "אחרַי', וכאשר הולך הוא בעקבותיו של זולתו, אומר הוא: 'אחריו". וכאשר מגלה הוא את המחויבות אל העם כולו לדורותיו ולפלגותיו, מראשית ועד אחרית, מ-א' ועד ת' - מגלה הוא את המילה: 'אחריות'.
ביקשו המצרים לקעקע את חומת בית ישראל. ידעו כי מקורו של החוסן האישי והלאומי - בבית, בקן המשפחתי. "את יעקב, איש וביתו באו"; "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". על כן ניסו בכל דרך אפשרית להרוס את ביתה-מבצרה של המשפחה היהודית ולהעמיד תחתיו "בית עבדים". וכך דורש בעל ההגדה:
וירא את עוניינו - זו פרישות דרך ארץ (=פגיעה בקשר הזוגי).
ואת עמלנו - אלה הבנים (=אבני הבנין של הדור הבא).
ואת לחצנו - זה הדחק (=מגורים צפופים, העדר פרטיות ואינטימיות משפחתית).
ראשיתה של הגאולה - בשיקום הבית הפרטי. "שה לבית אבות, שה לבית". אולם לא די בכך. מאבני היסוד של המשפחה, של הבית הפרטי, צריך לבנות את הבית הלאומי. צעד אחר צעד עוברת התודעה שינוי מן הקצה אל הקצה, מגלות - בה כל יהודי מנהל לבדו את מלחמת ההישרדות האישית שלו, לגאולה - בה עומד העם כולו כאיש אחד כנגד כל צר הבא עליו. מן הבית הפרטי אל בית השכנים, ומבית השכנים אל השכונה כולה ואל העם כולו. זוהי משמעותו העמוקה של קרבן הפסח. עקרונית, מוגדר הוא כקרבן ציבור; ואילו מעשית, מוטלת החובה על כל יחיד ויחיד, כאשר הוא נדרש לקיימה במסגרת המשפחה.
כאשר יוצאים בני ישראל מבתיהם שבמצרים, עוברים הם מן הבית אל הסוכה.
ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה.
הסוכה, אין בה את אותה הגנה לוחצת על הפרטיות כמו הבית. הסוכות פתוחות הרבה יותר זו לזו. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת".
אולם בבואם אל ארץ ישראל, בהקריבם את הפסח "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו", בבית האחד המאחד את העם כולו, בית המקדש, שבים הם מידי שנה בשנה לבנות מחדש את אבן היסוד של הבית הלאומי: את הבית הפרטי.
בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבשר חוצה...
טיפוחו של הבית מביא לבניינו של הקשר הראוי בין האבות לבין בניהם, בוניהם וממשיכי בניינם (אל תקרי 'בנייך' אלא 'בונייך').
והגדת לבנך... כי ישאלך בנך... ואמרת אליו... בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים.


תגיות: קורבן פסח | ישראל כעם ומשפחה | בית ומשפחה | הבית היהודי



מאמרים נוספים מעלון פרשת בא התשע"ג:
ניאו-רפורמה ואמונה - הרב שלמה אבינר
אֵין לִי מַזָּל - הרב שלמה אבינר
לבחור בארץ ישראל - הרב יורם אליהו
לשחוט את השה. - הרב אייל ורד
תפילין - הרב דוד לנדאו

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: