בדומה לפרשתנו” בה נמצאת הצוואה האחרונה של יעקב אבינו” כך בהפטרה נמצאת צוואת דוד. אותו קשר אב-בן שבפרשתנו” מתגלה כאן בין דוד לשלמה. דוד ושלמה הם שניים שהם אחד: מלכות ומקדש. המקדש הוכן על ידי דוד” ונבנה על ידי שלמה. דוד המלך היה מלך ומצביא” ויחד עם זה משורר” נביא” ומרביץ תורה. והוא זה שתכנן את בניין בית המקדש יחד עם שמואל הנביא. גם בסליחות אנו מזכירים “עננו כשענית לדוד ולשלמה בנו בירושלים”” כי לשניהם תוכן אחד” שהוא שלמות כלל ישראל המתגלה במקדש ובמלכות גם יחד.
אחרי שלושת הפסוקים הראשונים שמהווים מין הקדמה כללית” על שלמות התורה והמלכות” מופיעים ציוויים פרטיים כלפי אנשים מסוימים. לכאורה” נראה כאילו יש כאן נקמנות פרטית. אבל יש לזכור במי מדובר: בדוד מלך ישראל” “נעים זמירות ישראל”” אשר אמר: “רוח ד’ דיבר בי ומילתו על לשוני” [1]. זאת הגדרה של נבואה [2]. על פי זה יש להבין את צוואתו הממלכתית” ובמיוחד את חלקה השני. מופיעה שם האשמה כבדה נגד יואב על הריגתו את אבנר ועמשא. התמרמרות זו על שפיכות דמים” אינה נקמה קטנונית אלא מחשבה עמוקה ורצינית הנאמרת ברגעי חייו האחרונים של דוד” מתוך הקפדתו על ערך צבא ישראל ומלכות ישראל. רק על פי זה אפשר להבין את תקיפותו. צבא ישראל הוא חלק מהעם וממלכות ישראל” והוא מגלה שם ד’ בעולם” לכן יש מקום לאחריות גדולה” חרדת קודש ותקיפות גדולה לגבי סידור ענייניו. וכן מצא דוד המלך דווקא אז צורך לצוות על נקמה במורדים במלכות ישראל” כי פגיעה במלכות ישראל היא דבר נורא ואיום המחייב תגובה חריפה ותקיפה.
יש לתפוס את הדברים בשלמותם ותמימותם” “תורת ד’ תמימה”. כל ה”חכמות” של הביקורת על המקרא” אינן תורה אלא זיוף” ואין להתפלא שמתוך כך מגיעים למשברים באמונה ובהבנה. כנגד התפיסה השטחית שרואה כאן שיחת חולין של אנשים קטנים – יש להתרומם לראיית התורה האמתית [3].
מקורות:
[1] שמואל ב’ כ”ג א’-ב’.
[2] בגליון הקודם הבאנו את דברי רבינו על מעלת דוד המלך.
[3] ע”פ שיחות הרצ”י בראשית עמ’ 436-7″ 443-4.
