מגמת החינוך היא ללמד את ילדינו להפוך את רצונם לקבל” לרצון לתת” לרומם אותם מהמדרגה החומרית של המקבל. לכן נאמר: “ושונא מתנות יחיה” (משלי טו” כז) – החיים כרוכים ביכולתנו לתת דווקא. אולם” הילד צריך לקבל כדי לדעת מה זה לתת.
הרב שאול דוד בוש’קו סיפר על אביו הרב משה בוש’קו ז”ל שהיה אחד מגדולי הרבנים של הדור הקודם” שמעולם לא הכריח אותו להתפלל או לברך” רק היה מכין לו ארוחת בוקר ומראה לו חיבה ותשומת לב ומתוך כך הרב שאול דוד היה קם ממיטתו בהיותו ילד. צריך לתת בצורה אישית” בכוונה להטיב” מתוך חיבור עמוק לצורך הפנימי של הילד. מגמה זו נראית הפוכה מזו שהזכרנו בהתחלה” כי היא עלולה להפיל את הילד לפינוק יתר…
אז מה הנוסחה המאזנת בין נתינה שלנו לבין הבאת הילד לכך שיידע לתת?
פרנסואז דולטו” פסיכואנליטיקאית צרפתיה תיארה את הילד שנכנס לחנות צעצועים ורוצה שאביו יקנה לו מכונית. שלוש תגובות אפשריות במצב כזה: “לא! בשום אופן! אין כסף!” או “קח!”… בשני המצבים הראשונים לא נוצר אצל הילד כל רצון לתת” לא נוצר כלי נפשי רגשי שהופך את הילד ל’קצת יותר גדול’.
התגובה המתאימה יותר להורה שמעוניין גם לחנך ולא רק לפנק היא: “איזו מכונית יפה… אתה יודע” אני מאוד אוהב את הכחולה” מה דעתך? אתה זוכר בנופש אצל סבתא הייתה משאית גם כחולה יפה כזאת… לגבי הצעצוע הזה” אני אתייעץ עם אמא…”. זו התגובה המתאימה כי לאמיתו של דבר הילד מעוניין בקשר הרבה יותר מאשר בחפצים. הוא רוצה אהבה אך אומר בשפה שלו שהוא רוצה ארטיק… ועלינו ללמוד להפשיט את לבושי המחשבה שלו עד שנתחבר למקום עצמי ופנימי ולפי זה הוא יקבל” ואז באמת אולי נקנה לו את המכונית הכחולה אך מתוך חיבור ואהבה…