ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים

פרשה נוכחית: בראשית
פרשה הבאה: נח
 


תלמידי משה רבנו

הרב שלמה אבינר

שאלה: מה הדרך הנכונה ללמוד תורה - האם לנסות להבין את דברי חז"ל ודברי המפרשים או לברר מהי דעתי ואיך זה נראה לי?
תשובה: יסוד הכל הוא ההכרה והאמונה שדעת ד' היא אין-סופית לעילא ולעילא מדעתנו האנושית הקטנה. זו הגישה ההכרחית כדי שלימוד תורה יהיה אמיתי. כיצד דעתי הדלה יכולה להתרומם לאיזה מגע עם דעת ד'? - בזה שאני מבין בענווה וביראה את חסרוני.
אבל, אם אני לא עומד בחרדת קודש מול אמת אלהית מוחלטת שאני מנסה קצת להתרומם אליה, אז איני לומד אמיתהּ של תורה אלא אני לומד את מחשבות לבי, הרהורי לבי.
זוהי השאלה - האם אני הוגה, מדבר ומחדש, או שאני מקשיב?
גדלותו של משה רבנו היתה לא בכך שהוא חידש דברים מתוכו אלא שהוא הקשיב לדבר ד', והוא בנה פעם אחת ולתמיד את יסוד ההקשבה לד', כפי שכותב מרן הרב קוק: "הגדולה העליונה של האדם, המתעלה מעל כל גודל ונשגב, היא ההסתגלות לשמוע בקול ד', לקבל דבר ד', לא לחדש מעצמו, לא להעמיד חזון, לא להתחזק בעצמיות הכוחות המוגבלים אשר לאדם ולכל נוצר, כי אם לקבל. ומשה אדון הנביאים, הענו שבכל האדם אשר על פני האדמה, הוא בא אל העליונות הזאת, אשר סגלתו לה הענווה... לא נתערבבה כל דהו ממחשך הגבלה אנושית וציורית, כי אם כולה היא דבר ד'... והיא תיקון יסוד השמיעה בכל העולמים..." (עולת ראיה ב' קנט').
משה רבינו הוא כולו שמיעה לדבר ד', ונקי מכל מיני השפעות שאפשר לספוג מסביב. הוא משוחרר מן הקטנות, הפרטיות והזמניות של האדם כדי להתרומם כולו לאמת האלהית הנצחית והאין-סופית.
אם אני עניו, אני לומד תורה כדי לנסות לרומם את השכל שלי לשכל של התורה. כך היה מסביר רבנו הרב צבי יהודה שעלי להשתדל לקרב את השכל שלי לשכל של פירוש תוספות ולא לנסות להתאים את התוספות לשכל שלי, כי דברי התוספות הם אלהיים, הם רוח הקודש.
אבל אם אני מנסה לברר מה אני אומר ולא מה שרבותינו אמרו, עלי להגדיר קודם מי 'אני'. הרי אני תוצר של תולדה, חינוך וסביבה מסוימים. ואם אני הוא הקובע מה מובן התורה, אז אני הופך אותה מקודש לחול. זה כבר לא דבר ד', זה אני. כבר אין לי תורה.
הכל תלוי באמונה ובענווה, שהתורה היא אלהית לעילא לעילא מכל מחשבות האדם.
ודאי אין אנו נגד החול. אבל החול חייב להיות מודרך ומואר על ידי הקודש. אך אם אני מתנשא לעמוד מעל התורה בחקירה שכלית או בהתחברות רגשית, ואני הופך את הקודש לחול - אז כבר אין לי נשמה לחיים, כבר נשדדה ממנה תמימות האמונה. חדירת הגישה הזאת היא חורבן רוחני.
ולעומת האלילות שהיא הקשבת האדם לעצמו, משה רבנו פתח את השער עבור כל המין האנושי לשמיעת דבר ד'.
התנאי הראשוני להגיע לאיזה מגע עם התורה הוא הענווה המוחלטת, כמבואר במהר"ל בתחילת נתיב התורה. אם לא כן, לא תורה אני רואה, אלא רק את עצמי אני רואה.
"ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו בעומדו לפניך על הר סיני, ושני לוחות אבנים הוריד בידו" (תפילת עמידה לשבת).

"הנה ימים באים נאום ד', והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ד' " (עמוס ח' יא').


תגיות: הענוה כבסיס לתורה | משה רבנו | הקשבה | לימוד תורה



מאמרים נוספים מעלון פרשת מקץ ושבת חנוכה ה'תשע"ג:
חכמת ההמונים (סיום) - הרב אלישע אבינר
מסרת גיבורים ביד חלשים - הרב חנוך בן פזי זצ"ל
לַעֲשׂוֹת חֶסֶד - הרב שלמה אבינר
חנוכה - הרב דוד לנדאו
הולך ואור. - הרב אייל ורד

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: