ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תבוא
פרשה נוכחית: נצבים
 


הטבתן? ערבתן?. הדליקו את הנר!

הרב אייל ורד

- אז זה הולך ככה- כשאתה מגיע לשכיבת שמיכה האחרונה שקבעת - אז תתן עוד אחת. ככה מתקדמים.
-אבל זה מאוד קשה. הרי מראש קבעתי מספר כי אני חושב שזה מה שאני מסוגל.
-יפה, אבל זה בדיוק מה שמטעה. אתה מסוגל ליותר. תמיד. לפחות עוד אחת. ככה תתקדם.
באמת התקדמתי. הכל בזכות המורה הזה לספורט שלימד אותנו את הכלל שתמיד אחרי הסוף, יש עוד כוח למתיחה אחרונה, לעוד משהו שאפשר להוציא מהגוף העייף והדווה לאחר מאמץ.
הוא הכריח אותנו להוסיף.
וזו התבוננות מעניינת, מפני שבדרך כלל תוספת נתפסת כמשהו התנדבותי, כשמה כן היא - תוספת על העיקר שהוא חובה, אך כאן - זו תוספת. אם יש, יופי, ואם לא - נסתדר בלי.
אך יש מצבים שבהם התוספת היא הכרח גמור, מצבים שבהם המטרה היא להתקדם, לא להישאר במקום. אז, התוספת היא חלק הכרחי לגמרי מן המהלך. קוראים לה תוספת כי היא נדמית לי כמעבר ליכולת ולכוחות, אך באמת היא חלק מהסיפור עצמו.
בית הלל מורים לנו להיות מוסיפים בחנוכה. כפייה דתית. מחייבים אותי להיות מוסיף. כל יום - אחד. איזה מין דבר זה. הרי התוספת אמורה להיות משהו ספונטני, זורם, כזה שאיננו חובה.
דברי בית הלל יובנו לנו לאשורם רק אם נאמר את הביטוי במלואו - 'מוסיף והולך'. המטרה כאן היא ההתקדמות, ההליכה, וכדי להתקדם, צריך להוסיף. אחרת אין התקדמות.
חנוכה הוא זמן של תוספת. החג עצמו הוא תוספת שהוסיפו לנו חכמים, והזמן בו החג חל הוא זמן שבו האור מתחיל להתווסף ולגבור על החושך לאט, בלי שכמעט שמים לב, והפרשות הן פרשיותיו של יוסף הצדיק.
מוכרחים להוסיף, לוחשת הלהבה. להיות במצב של מהדרין, פירש רש"י - המחזרים על המצוות. מצב של חיזור מתמיד, של חיפוש נקודת החן והאהבה, דרך ההתקדמות. דרך החיזור אחר המצוות. ואפילו הרמב"ם, שכל כך מייקר את הכוח השכלי, את המחשבה הבהירה והרציונאלית, כשמגיע למצוות נר חנוכה, יוצא מגדרו הרגיל ואומר - 'מצוות נר חנוכה - מצווה חביבה היא עד מאוד'.

זהירות שמן מזויף
מובן שמצווה חביבה כזו, אי אפשר שתישאר בלי מניעות, ובלי לפגוע באיש. דומה בעיני שמניעות אלו באו לעולם בדמות כל פתרונות ההדלקה 'האוטומטיים'. נרות מוכנים להדלקה, עם שמן זית קפוא, שלא ילכלך. רק לשבור את מכסה הזכוכית ולהדליק. לא מלכלך, לא מותיר פחם, לא מעלה פיח.
אבל אהבה היא דבר שעובר במגע ובחום הידיים. הידיים הממשמשות בפתילה ובשמן. השמן הכי מהודר, וטעים, של ארץ ישראל, ולא שמן למאור מארצות העמים, (שרובו ככולו מזויף!), והפתילות - דווקא כאלו שמעלות קצת עשן, שיישאר על הקיר מעט פיח, מזכרת לכל השנה. אם יש לנו על הקיר מזכרת לחורבן בדמות אמה על אמה, למה שלא תהיה גם מזכרת לבניין, למנורה הטהורה בדמות מעט פיח שנשאר מחנוכה.
כי יש התקדמות ויש התקדמות. וגם את המוסיף והולך ניתן להפוך לטכני וחיצוני, אך מצוות חנוכה מצווה חביבה היא מאוד, והידיים שעסקניות הן, מתאוות לעסוק במצווה הזו, להכין אותה, להתלכלך מעט ממנה, להוליד ממנה ריח ולא רק מראה.
מעניינת דעתו של בעל המאור, הסובר שהדלקת החנוכיה היא זכר למנורה במקדש. ובמנורה היו שתי עבודות, הדלקת המנורה, שזו ההדלקה בפועל, וגם עבודת הטבת המנורה, שזה קינוח הבזיכים, החלפת הפתילות ונתינת השמן החדש. ולפי הרמב"ם עבודת ההטבה היא העבודה המרכזית מבין השתיים, שהטבה כשרה רק בכהן , ואילו הדלקה כשרה בזר וכלשונו בהלכות תמידים ומוספין ש"הטבת הנרות זוהי הדלקתם".
הדלקת הנרות זו המסקנה - אך העיסוק בהן, זו ההטבה, מה שהופך את כל העניין לטוב שנוגע לנו, שאנו חלק ממנו כי היינו שותפים לא רק במסקנה המהירה והלא מלכלכת, אלא היינו בעצמנו חלק מהתהליך, חי, נושם, ומריח, ומשאיר פיח, ולפי הרמב"ם - זה עיקר הסיפור.
ואולי לזה רמזו חז"ל במשנת "במה מדליקין" שבה מתבררת סוגיית חנוכה - הטבתן? האם ההטבה היא חלק מהסיפור, ערבתן? האם יש כאן מעורבות, ערבוב במצווה. אם התשובה לכל אלו היא חיובית - אזי - הדליקו את הנר!
מוסיף והולך - לא רק בחנוכיה אלא בחיים בכלל, וידוע שתוספת אמיתית מגיעה מבפנים, מהמקום שחשבתי שכבר אינני מסוגל, אך עדיין מסתתר שם פך קטן, שנפתח רק כשנוגעים בו בידיים אוהבות ובלב פתוח, שרוצה להיות טוב בעצמו, להיטיב את האחרים, ולהדליק את שניהם יחד.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: