ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: כי תצא
פרשה נוכחית: כי תבוא
פרשה הבאה: נצבים
 


האור שבחיים הפשוטים

נתן קוטלר

חידת 'שמחת בית השואבה'
חז"ל מתארים את 'שמחת בית השואבה' במילים הבאות: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו...מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן, מהן היו מפקיעין, ובהן היו מדליקין. ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות...תנו רבנן: יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו - אלו חסידים ואנשי מעשה" (סוכה נא, א - נג, א).
תיאור זה מעלה כמה שאלות: מה היה מיוחד כל כך ב'שמחת בית השואבה' עד שחז"ל אומרים שזו תכלית השמחה? וכן, מה ראו חכמים להדגיש שהאור שבחצרות הואר על ידי מכנסיהם הבלואים של הכהנים ומאבנטיהם הישנים? ובכלל, מה היה כל כך מיוחד בעובדה שהחצרות בירושלים היו מאירות מאור בית השואבה? ומה פשר האמירה של אותם החסידים המשבחת את תקופת הילדות?

"מעולם לא היו משוללי אור"
הרבי מאיז'ביצה כותב יסוד עמוק שלא רק משיב על השאלות, אלא גם מגלה תובנה רלוונטית לחיינו: "שמזה הלשון (מכל רצף האמירות הנ"ל במשנה ובברייתא) משמע שמקודם היה נראה להם לפעמים שחסר אצלם אור, ומהארת בית השואבה נתוודע להם למפרע אשר מעולם לא היו משוללי אור" (מי השלוח ח"ב - ליקוטים סוכה נא, א).
הרבי מאיז'ביצה אומר יסוד נפלא: השמחה אינה תלויה בהכרח במה שיש לנו, אלא במי שאנחנו. יכולים להיות אנשים עשירים ביותר, שיש להם את כל אוצרות תבל, אבל בפועל הם אומללים וגלמודים. ומצד שני יכולים להיות עניים מרודים שבקושי 'גומרים את החודש', אבל הם חיים באושר ובסיפוק. סוד השמחה הוא בהשקפת העולם. "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (מגד ירחים). כשהאדם מבין שכל דבר שקורה לו, הכל לטובה כהדרכתו של רבי עקיבא (ברכות ס, ב), הוא אינו מסוגל ליפול לעצבות.
מי שמתבונן מנקודת מבט חיובית על החיים, מתמקד בברכות שיש לו ולא בדברים שחסרים לו. שמחה היא דרך חיים ולא רדיפה מריגוש אחד למשנהו. הרב חנן פורת ז"ל היה הוכחה ניצחת לרעיון זה. למרות שבסוף ימיו היה חולה מאוד, הוא הקרין שמחת חיים ואופטימיות כפי שתמיד היה נוהג, הוא חי מתוך אושר תמידי ומתוך אמונה ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". בראיון האחרון שנתן בחייו, הוא חייך בחיוך רחב ואמר בהתלהבות שלמרות הכל "האור שבנשמה לא התעמעם, ברוך השם" (בראיון עם ינון מגל מערוץ 1 מתאריך כ"ח טבת תשע"א). כשהאדם חי מתוך שמחה תמידית הנובעת מתוכו, דבר אינו יכול לקחת ממנו את חדוות החיים הזאת, יקרה מה שיקרה.
כשהאדם יודע להעריך את הדברים הפשוטים ביותר, הוא מתמלא בשמחה ובסיפוק ולכן הוא אינו תלוי בחוויות מיוחדות או באירועים מרגשים כדי לשמחו. חז"ל שיבחו את 'שמחת בית השואבה' לא משום שהיא האירה את בית המקדש, אלא דווקא משום שהיא האירה כל חצר בירושלים. כאשר האדם רואה שהחצר הפרטית והפשוטה שלו מאירה, הוא לפתע מקבל זווית ראייה אחרת, הוא מבין שהוא לא זקוק לריגושים מסעירים כדי להתמלא בשמחה, אלא מספיק שיתבונן בחצר שלו, בברכות הפרטיות שיש לו ומיד כשיעריך אותן ישמח בשמחה נפלאה ביותר.
חז"ל מדגישים שההארה הגדולה הזאת של 'שמחת בית השואבה' נעשתה דווקא מהדברים הפשוטים ביותר "מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן". מכל דבר אפשר לשמוח, אפילו מבגדים בלואים ומאבנטים ישנים.
ולכן החסידים ואנשי המעשה היו אומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו", הם הבינו שמעולם לא היו משוללי אור, גם בילדות התמימה והפשוטה יש המון אור וטוב שראוי ונכון לשמוח בו ביותר. הזִקנה והחכמה הם דברים נפלאים ומעוררי השראה, אבל גם החדווה וההתלהבות התמימה של ילד קטן היא חשובה.
לכן 'שמחת בית השואבה' הייתה השמחה בדברים הפשוטים, בברכות שלפעמים נראות שוליות בחיים, אבל כשיודעים להעריך אותן מבינים שמעולם לא היינו משוללי אור.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: