ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


"והיה מחניך קדוש"

הרב אלישע וישליצקי

"והיה מחניך קדוש" (דברים כג טו)
"נישא לבבנו אל כפיים, אל א-ל בשמים" (איכה ג מא)


א.דיברה תורה כנגד היצר
כפי שלימדנו התלמוד הירושלמי (ראה"ש ג ה) "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". ובפרשתנו, כי תצא, הם באים לידי ביטוי בתוככי בירור הנפש ועצמיותה - בשתי שכבות, בשתי התייחסויות. האחת היא היציאה "כנגד יצר הרע", שהרי התורה כוללת את כל הכוחות, ומי שברא את האדם ואת ישראל "ונטע בנו חיי-עולם", הוא המקיים את "בראתי לו (ליצר הרע) תורה תבלין" (קידושין ל). גם האדם החושק במה שמתואר בתחילת פרשת כי-תצא, אינו מוּצא מן הכלל, אלא מקבל הדרכתו בתורת חיים.
ב."כי ד' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך" (דברים כג טו)
ההתייחסות השנייה באה בהמשך הפרשה, כאשר מבואר המהלך האלוקי המרים את הנפש הציבורית, המשפחתית והפרטית, אל גובה הקודש. כי יש בנפש הישראלית נקודה פנימית טהורה, שלא ניתן להתפשר עליה, לעמעם אותה, או לצמצם את משמעויותיה. ולפיכך, מן המקום הגבוה הזה נתבעים כולנו - "ונשמרת מכל דבר רע" (כג י). דווקא כוח הדיבור, העלול להיות מופקר בשל אופיים של החיים הצבאיים, יוכל להתקדש ולהיטהר, אם האדם ירצה בכך באמת, שהרי זהו המקום הפנימי הטהור שלו. לפיכך, מרן הרצי"ה הדגיש פעמים רבות את קדושת שמירת הלשון בדור של חבלי משיח, מתוך שליחותו האלוקית של מרן "החפץ חיים" אשר עלה לגנזי מרומים בחודש אלול לפני כמאה שנה. בקדושת הלשון מבטאת האומה הישראלית את מידותיה הטבעיות כפי שאמורות להתגלות בפועל (יבמות עט).
ג.המוסר היחסי והמוחלט
אם אכן המבט החודר, הפנימי והנישא לגובה, אינו נעצר ואינו נכנע לחולשות עכשויות, אז הוא גם יוסיף קומה בבנייתו של המוסר, בדרישה האלוקית החדה והנוקבת "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג ז). איסור זה כלפי "עמוני ומואבי" עלול להיראות כסתירה לתפיסת רחמים אנושית, אולם לפי חז"ל טעות כזאת תוגדר בהמשך הדורות דווקא "כויתור על כל התורה" (מדרש תנחומא פנחס "צרור"). כי המוסר האלוקי הכולל, הוא המוסר הבלעדי באמת מתוך שהבורא האלוקי, מקור המוסר, הוא הבלעדי ("דברי השקפה" הגרי"ד סולובייציק). מי שנתן את החיים, רק הוא ראוי להגדיר למי לא רצוי לדרוש שלומו וטובתו. ואם האדם יהיה אטום לאופק אלוקי רחב, ויישאר בגובה העיניים של עצמו, אזי המוסר שלו עלול להתעוות ולהידרדר ל"מי שמרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על הרחמנים" (ריש לקיש מדרש קהלת רבה ז').
ד.צניעות באמת
לא בכדי נסמכת סוגיית הצניעות והמוסריות לעניין עמון ומואב. המסורת של "שמואל הנביא ובית דינו" גילתה את האמור למשה בסיני - ש"עמונית ומואבית" כן יכולות לבוא בקהל ד' אחרי גיור צדק. ומי שהטיל דופי בכך הוא דואג האדומי, בעל המוסר החלקי והיחסי, שבבואו לטעון לחפותו של עמלק אמרה לו בת קול - "אל תהי צדיק הרבה מבוראך", ובבואו להרוג בעצמו את נוב עיר הכהנים שאלה אותה בת קול להיכן נעלם "מוסרו" ואמרה "אל תהי רשע הרבה".
דואג לחם בדוד המלך כדי שלא יהיה למלך, וניסה להוציאו מכלל ישראל בטענה שהוא בא מרות המואביה (יבמות עו ב). פלפולי למדנותו המלאכותית, הביאוהו לרצות לפסול את הנשים שהיה עליהן לעשות מחיצה וללכת "אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים", כאילו הצניעות היא חיצונית ורק המחיצה תמנע את הערבוב. אך חז"ל, חכמי האמת ברוח קדשם, הבהירו שהמקום הטבעי הנשי באמת, אינו במערכה הבינלאומית החיצונית ולכן לא נפסלו בהעדרן משם. וזוהי אפוא הצניעות האמתית שהיא הנאמנות לעולם הפנימי. גם כאן מתברר מקום המבט האנושי החלקי היחסי, אל מול המבט האלקי, הגבוה, המוחלט, הכולל.
ה.העיוות של גאוות הרוח
הרצון הכן להרים את מבטנו, לזככו ולטהרו, אינו יכול להשלים בשום אופן עם גאוות הרוח של כפירה אצל מי "ששנה ופרש" כיוון שראה בעיני הבשר שלו את הסתירה בין "והארכת ימים" לבין מה שקרה לבן המכבד את אביו במצוות שילוח האם (דברים כב ו). אם נשארים על אותו מסלול שטחי של סתירה, ואני בא בגאוותי אל מפגש הפסוקים והמציאות, הרי שאעשה שקר בנפשי. כי אריכות ימים במקרא, אין כוונתה בהכרח לימים רבים בכמות, אלא היא ביטוי של איכות חיים, של בריאות מוסרית. הן כך אמר הנביא: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם", ורק אז "וארוכתך מהרה תצמח" (ישעיהו נח). ואלו החושבים שצמו ביוה"כ ועל ידי כך יצאו ידי חובתם, קורע הנביא את המסווה מעל אנוכיותם.
ומי שמתנער מאנוכיותו ומשתחרר מבית הכלא האגואיסטי, הוא זה שחי בבריאות נפשית-מוסרית-אמיתית. הוא המכוון בישרותו מלמטה את המבט הראוי מלמעלה, את הרצון האלוקי.
ו.להיות נאמנים לעצמיות האלוקית
רגע לפני הכניסה לבירור הנוקב של איכות החיים, מאירה התורה את האופק הרחב והפתוח של דבר ד', אשר בורא נפשות רבות, שונות ומגוונות - ויצר את העצמיות של האשה שונה מזו של הגבר. אשר על כן, איסור "לא ילבש", אם אכן ניגש אליו בענווה, הוא חיוב עמידה על המשמר של העצמיות כפי שבראהּ אלוקי ישראל. אבל, אם המבט היחסי שלי משתלט עלי, ומושגי ה'קִדמה' וה'שוויון' סוחפים אותי, יקשה עלי לקבל את הדרכתה של התורה. אבל, אם אני מחובר למידת האמת - האם אוכל להישאר בקושי המצמצם את נפשי? האם בכנות אוכל להישאר נעול במבטי הנוכחי, העכשוי, החלקי?האם לא אצטרך לעשות חשבון נפש אמיתי על כך? האם אחוש נפגע ונעלב כשיעירו לי, מדוע?!
ז.והאר עינינו בתורתך...השיבנו אבינו לתורתך....
עם עלות היום, במהלך התפילה, נכנסים כולנו לקבלת עול מלכות שמים רק אחרי פתיחות הנפש לזריחת החמה והחיבור האמתי שלנו אל הטבע כפי שמגלה אותו בוראנו צור ישראל וגואלו. אחרי פתיחות הנפש לאמונה בסגולת ישראל ובאהבת ד' אותנו, אנו מבקשים "והאר עינינו בתורתך", שלא נישאר בראיית מבטנו שלנו גרידא. ואולי משום כך, ברכת התשובה בתפילת העמידה פותחת ב"השיבנו אבינו לתורתך". כי ללא מוכנות שלנו מלמטה להיפתח כלפי מעלה, לתורה אלוקית היורדת אלינו מן השמים, לא נתחבר כראוי אל הגאולה והתשובה האלוקית ולא נקיים בפועל את מושגי התשובה. במיוחד בחבלי משיח בראשית צמיחת גאולתנו, עת נלחמים אויבי ד' הנוכרים כנגד ישראל -"אשר חרפו עקבות משיחך" (תהילים פט נב) וגורמים למאבק גדול על בירור האמת, כי הסטרא אחרא (לפי מסורת תלמידי הגר"א שזה להם 203 שנים לעלייתם ארצה בח' אלול ה'תקס"ט) נדחק ונלחם בשארית כוחו כדי להקטין את האמת. אך אנחנו עמך בית ישראל על כל גוונינו נילחם בו, בשטן, בכל כוחנו. ללא מורא וללא טשטוש נקיים בירור נוקב וענייני על כל כוחות החיים בפרט ובכלל, כדי להעמיד מוסר אמיתי אלוקי כסרגל לכל חיינו, ואת הכשרון השכלי, הנפשי, הרגשי והמוסרי, ניישר ונכוון כלפי מעלה, עם כפינו הנטהרות, "אל א-ל בשמים". ובבואנו אל הקודש, אל ימי התחלת השנה החדשה, נתפלל ונתאמץ לגלות באמת ש"אנחנו, עמך ישראל, צאנך, החפצים לעשות רצונך", ואכן ניפתח לגודל הכוחות והמשימות אשר אבינו מלכנו מועיד לנו. נודה על האמת בחיינו המסורים בידו יתברך, ונהיה דוברי אמת בלבבנו בענווה ובעוצמה גם יחד, לנצח על מלאכת בית ד'.

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: