ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים

פרשה נוכחית: בראשית
פרשה הבאה: נח
 


לחנך לאחריות

הדסה גהלי

שנת הלימודים נפתחה עם הצלצול הגואל, ועמה אנחת הרווחה מכל ההכנות - עטיפות של ערמות הספרים, המחברות, הציוד ללימודים וכד'. ההורים שמחים על החזרה לשגרה, למסגרות הלימודים, מחופשה ארוכה של הרבה ויתורים, ולמעשה הם נכנסים עכשיו למשמעת קפדנית, להחזיר את הסדר לחיים - שהילדים יקומו בזמן, שהמערכת תהיה מוכנה, וגם שיעורי הבית, שיקחו את הכריך שאוהבים... ויש גם אסיפות הורים.
הורים מרגישים אחריות לכך שהילד יצליח, שיתפקד כתלמיד טוב בביה"ס. גם אנשי מקצוע מחזקים הרגשה זו ורואים בהורים את המפתח למימוש הפוטנציאל של הילד, ואף מאשימים אותם אם מתעוררים קשיים. ההורים מוטרדים כיצד עליהם לנהוג עם ילדם בגיל ביה"ס, כדי שילמד מתוך עניין וירכוש הרגלי למידה. ורבים נמצאים בדילמות לא פשוטות: אם נלחץ מדי על ילדנו עלולים לטעון כנגדנו שבזה גרמנו שישנא את הלימודים, אם נרפה ממנו, יאמרו שאיננו מתעניינים בו מספיק ובגלל זה הוא מתוסכל, אם נעזור לו כל הזמן, הוא ירגיש שאנו לא מאמינים בו ולא סומכים עליו, אם נניח לו הוא יפתח חרדות, ואם נכריח אותו להכין שעורי בית תיפגע מערכת היחסים בינינו... יוצא מכך שבסופו של דבר - הכול בגללנו, ההורים! האחריות נופלת רק עלינו, ויותר מזה, בעוד עשרים שנה יבוא הילד הבוגר ויאשים אותנו שבגללנו הוא לא למד...
אז מה כן?
האחריות שלנו כהורים לחנך את הילד לקחת אחריות על עצמו כדרך חיים.
חינוך לאחריות מתחיל מגיל צעיר מאוד כאשר הילד הקטן מתוסכל שלא הצליח לבנות משהו במשחק, וההורים ממהרים לעזור לו, במקום להיות אמפתי אליו ולשאול אותו מה בעצם קרה שהוא לא הצליח, ואם הוא היה רוצה עזרה, ובמה הוא צריך עזרה. או ילד שחוזר הביתה מביה"ס ובוכה שהמורה ביקשה מהכיתה למלא איזו משימה שקשה לו לעמוד בה, ואנחנו ההורים מיד יוצאים למלחמה, במקום להקשיב ברוגע, להרגיש אותו ולשתף אותו בחוויות דומות מילדותנו וכן לפתוח לפניו אפשרות לבחור ולהחליט מה הדרך הנכונה לפעול, ובזה לתת לו כלים להתמודד בחיים. כולנו גדלנו עם מורים משעממים לפעמים, עם מורים תובעניים ועם מורים שנזכור תמיד, והתוצאות נתנו את אותותיהן עלינו כתלמידים וגם כהורים.
בשבוע האחרון נפגשתי עם מורות לכיתה א' שטענו כי הן שומעות יותר מדי מהתלמידות "אין לי כוח", "אני לא יכולה".. למה? כי אנחנו נופלים מהר מאד למלכודת של מעורבות מוגזמת. אם איננו מעבירים את האחריות לילד לקום בבוקר, ולהכין שיעורי בית וכו', אנחנו מחלישים את כוחותיו. מורות מספרות שכאשר הן שואלות את ההורים מדוע הילד מאחר בבוקר הן מיד עונות "זה באשמתי", "זה בידיעתי", בעוד שחינוך לאחריות זה לאפשר לילד להיות אחראי על הטעויות שלו, וללמוד מתוכן על עצמו.
אין זה אומר שהילד לא זקוק לעזרה, תמיכה והדרכה איך מכינים מערכת, איך עונים על שאלה וכד'... אולם העזרה שניתנת לילד צריכה להיות תמיד מתוך תחושה, שלנו ושלו, שהאחריות היא של הילד, ובאמצעותה יקנה לו הרגלי למידה ויכולת התמודדות לטווח הארוך, שיעמדו לו באתגרי החיים בעתיד.


תגיות: חינוך לאחריות | חינוך ילדים | לימודים | פתיחת שנת הלימודים



מאמרים נוספים מעלון פרשת כי תצא התשע"א:
של מי מגרון? - הרב שלמה אבינר
שני היבטים לעבודת ההוראה - הרב אלישע אבינר
אבדות - הרב נתנאל לוי
לחנך לאחריות - הדסה גהלי
מיהם "השור" ו"החמור"? - הרב ערן טמיר
של מי מגרון? - הרב שלמה אבינר
שני היבטים לעבודת ההוראה - הרב אלישע אבינר
אבדות - הרב נתנאל לוי
מיהם "השור" ו"החמור"? - הרב ערן טמיר
לווסת את הרגשות - ד"ר מיכאל אבולעפיה

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: